יום חמישי, 26 באפריל 2012

מצעד חמשת הגדולים - כי גם אני רוצה לדרג

אין ספק שאנחנו עם מיוחד שקובץ יחדיו. תראו את ההישגים שלנו ב64 שנות קיום, בלי ציניות, באמת הצלחנו שלא להרוג פה אחד את השני ולחזור לגלות, וזה לא דבר של מה בכך! 
עם ישראל, שהספורט הלאומי שלו הוא מנגל, גם בכיכר תנועה כשמסביב כביש סואן, מוכיח שנה אחרי שנה שאנחנו כאן כדי להשאר, לעמוד בפקקים, לפרנס את הטייקונים, להתלונן, ולראות האח הגדול. לתפארת מדינת ישראל.
מלבד המנגל, שהפך עם השנים לאחד מעמודי התווח של החברה הישראלית, יש עוד פעילות שכל בית ישראל אוהבים לעסוק בה, והשנה אני גאה להשתייך לאחד מבתי האב שעושים זאת: לעשות ילדים! מה אני אגיד לכם? עם ישראל אוהב לעשות ילדים! יחסית למדינה המערבית שאנחנו אוהבים להאמין שהקמנו פה, אנחנו עושים הרבה ילדים, קטנים וחמודים, ואז מתלוננים שיקר לנו לגדל אותם. כאשר חזרתי אחרי גלות ארוכת שנים באיטליה, הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה כמה נשים בהריון מסתובבות בכל מקום, כמה נשים עם עגלות וכמה אבות עם מנשאים. להביא ילדים זה מצווה, זה ברכה וזה חובה ("תראי את לא נהיית יותר צעירה, ובטח תרצי יותר מאחד... לפחות שלושה, אז כדאי שתתחילו כבר לא?")! 
אי לכך ובהתאם לזאת היה אפשר לצפות שעם ישראל יהיה האלוף ברגישות לרגשותיהן ולמצב ההורמונאלי העדין של נשים בהריון, הרי יש כאן כל כך הרבה! כולן עוברות את זה, לכולם יש במשפחה/עבודה/מעגל החברים מישהי בהריון בכל רגע נתון, אז זהו, וזה מביא אותי לספורט הלאומי השלישי: החוצפה. זה בדי אן איי שלנו, לא משנה אם אנחנו פולנים, מרוקאים, רוסים או תימנים, אנחנו אוהבים לדחוף את האף לרחמה של ההריונית התורנית, לשאול אותה שאלות הזויות, כי מה קרה? כולנו אחים! ומדובר פה בישראלי חדש שמתבשל לו ברחם!
אז לכבוד החג ולכבוד העובדה שאני בחודש התשיעי וההריון הזה נראה לי כמו נצח, ברצינות, אני לא זוכרת את עצמי לא בהריון החלטתי להגיש לכם את מצעד חמשת השאלות וההערות שכל הריונית ישראלית נתקלת בהן בדרכה להעמיד צאצא צבר חדש לתפארת מדינת ישראל:

1. זה בן או בת? 
שאלה שבדרך כלל מגיעה ממישהו שאת לא מכירה כל כך או לא מכירה בכלל, אבל היי מה אכפת לך, את בד"כ תגידי, את לא תבואי ביציאה של "מה זה עניינך???" ופשוט תגידי. ואז באה התגובה: "רואים שזה בת, יש לך בטן עגולה" או לחלופין "רואים שזה בן, יש לך בטן שפיצית", הכל אגב, אמיתי לגמרי, תגובות ששמעתי באוזניי שלי. ואז מגיע תורן של התאוריות ההזויות: הריון של בת זה פחות קשה, הריון של בן עושה חצ'קונים, בנות נולדות לפני בנים, לידה של בנים יותר קשה, עם בנים יש יותר צרבת, עם בנות הרגליים מתנפחות יותר וכו'

2. וואוו איך גדלת/טפחת! או שמיינע'לה.
וכאן תנו לי לעצור רגע. כל אשה באשר היא, אוהבת להרגיש עדינה וענוגה, שברירית ואלגנטית, גם אם היא שוקלת 300 קילו וגם אם היא שוקלת 50. אף אשה לא שואפת להראות גרמית, גסה, שמנה או גדולה, ואם היא במקרה נראית ככה, היא לא אוהבת לשמוע על זה. אנחנו יודעות הכי טוב בדיוק איך אנחנו נראות שכן אנחנו בוחנות עצמנו במראה השכם וערוב, במיוחד בהריון, ובמיוחד בחודשים הראשונים כשעוד לא התרגלנו לעבודה שהציצים שלנו הופכים לדיספנסרים ענקיים והבטן שאנחנו עמלות כל כך קשה על מיצוקה הולכת וטופחת. הדבר האחרון שכל אשה באשר היא רוצה לשמוע זה כמה היא גדולה, קל וחומר כשאר אנחנו מכילות כמות הורמונים של אשה ממוצעת וחצי וכל דבר יכול להצית אצלנו זעם שטני שלא מהעולם הזה. שמיינע'לה זה עוד יותר מעצבן כי זה כאילו נאמר בחיבה, ובטוח שלא מכוונה רעה, אבל זה מרגיז באותה מידה אם לא יותר מזה. גילוי נאות: אשה הריונית יכולה להגיד על עצמה מה שהיא רוצה, משפטים כמו "איזה פרה נהייתי" הם די מקובלים ונפוצים אצל אשה הריונית, אך בל לנו לטעות, אך ורק לה מותר לציין את העובדה הזאת, המשפט הכי טוב שאפשר להגיד לאשה בהריון זה "את נראית נפלא", "איך התעבה לך השיער!" "העור שלך נראה חרסינה!" ומחמאות אמיתיות באמת שנשים גם לא בהריון היו שמחות לשמוע.
עוד נספח לסעיף הזה הוא שולחי הידיים הבאים למזמז את בטנה של אשה הרה. זה לא נעים!
וגם כאן תקפה אותה שיטת המחשבה. אשה בהריון היא עדיין אשה, היא בנאדם עם מרחב אישי, בדיוק כמו כולם, וממש כמו כולם היא לא אוהבת שפולשים לה למרחב האישי בלי רשות. תחשבו על זה ככה: כמה טבעי והגיוני זה נראה לכם למזמז את בטנה של אשה לא הרה, חברה טובה ככל שתהיה, זה מוזר ולא יאה, אשה בהריון היא עדיין אשה וההריון שלה איננו בגר אישור למזמז אותה, גם אם היא בולטת ונראית ממש כמו משהו שבא לכם ללטף. מניסיון אישי אני יכולה להעיד, שהבנאדם היחיד שנעים לי שממזמז לי את הבטן זה אישי היקר, שיש לו חלק מאוד פונדמנטלי בכל ההריון הזה ואפילו בעלות חלקית על הבטן ותכולתה, מה גם שהוא היחיד שהמגע המלטף שלו נעים לי, לכן נישאתי לו. זכרו זאת בפעם הבאה שניה לפני שאתם שולחים ידיים ללא רשות.

3. מסכן בעלך!
כל הנשמות הטובות שראו יותר מדיי קומדיות רומנטיות או רמזור חושבים שהם יודעים מה קורה בנבכיו של כל זוג עם תינוק בדרך! כולם חיים עם הסטיגמה הזאת של סביח מאזור ב 12 בלילה, חמוצים עם גלידה, שווארמה בלאפה בצהרי שבת ושלל מאכלים בשעות מוזרות של היממה. אז תנו לי לחדש לכם. כל אשה, כמו כל איש, שונה אחת מהשניה. זה נכון גם עם הורמונים. הורמונים של הריון לא הופכים אותנו לשכפול אחת של השניה, אשה עם קרייב לסביח לא מעידה על כל הנשים בהריון. מודה ומתוודה אני שגם לי היו קרייבים ופעם אחת שלחתי את אישי, בשמונה בערב לפיצוציה מתחת לבית להביא לי סניקרס, פעם אחת וזהו.

4. הבטן שלך עוד גבוהה, יש לך עוד מלא זמן.
זאת אמירה שמגיעה בד"כ בחודש התשיעי שכבר מאסת בהריון ואת רוצה להתקדם האלה, לעבר עתידך כאם בישראל, היא תגיע בד"כ מאשה שכבר עברה הריון בעצמה או מישהי שיש לה הרבה חברות שכבר ילדו. את מתה כבר ללדת, הקשר בין כפות הרגליים הענוגות שנהגת לטפח בפדיקור שבועי (כשעוד הצלחת להגיע אליהן) לשתי כריות הענק שאת מצליחה לראות מעבר לבטן שמסתירה לך את שדה הראיה הוא מקרי ביותר, השלפוחית שלך מרגישה כאילו היא כלואה במרתפי האינקוויזיציה הספרדית של ימי הביניים ועוברת עינויים קשים על ידי מי שבקרוב מאוד יהיה הדבר החשוב בחייך וכל מה שאת רוצה לשמוע, גם אם זה שקר גס, זה שאוטוטו זה נגמר ואת יולדת. ואז באה האמירה הזאת של "הבטן שלך עוד גבוהה, יש לך עוד מלא זמן" ופשוט מוציאה את הרוח מהמפרשים, זה לא משהו שכיף לשמוע.

5. המשפט הכי מעצבן, שאני אישית נתקלת בו כרגע כמה פעמים ביום כל יום: "נו! עוד לא ילדת???" ונגזרותיות העדינות יותר או פחות.
לא!!! לא ילדתי!!! 
אני יכולה ללדת כל רגע, קשה לי לקבוע תכניות למחר, לא קיבלתי לו"ז מפורט אלא תאריך משוער, שלפי הספרות המקצועית רק כ 10% מהנשים באמת יולדות ביום הזה, כל דקירה/ התכווצות מפתחים בי תקווה שהגיע הרגע המרגש ובאמת שאין מי שמצפה לרגע הזה יותר ממני (האשה ההרה). לבוא לבנאדם במצב כזה ולשאול אותו את השאלה הזאת, גם היא כמובן מטוהר לב ודאגה אמיתית לשלומה, ציפיה לחדשות הטובות וכל הכוונות הטהורות ביותר בעולם, זה פשוט חוסר טקט, חוסר רגישות ומעצבן להחליא.

אני יודעת שיצא פוסט טרחני קצת, אבל כמו שאמרתי, אנחנו בכל מקום, במשרד, בארוחה המשפחתית, במפגש עם החברים, כמעט כל אחד מכיר אשה בהריון בשלב זה או אחר, כי כמו שאמרתי, עם ישראל עושה ילדים, גם הציניים והבורגנים בינינו, עושים ילדים, אני יודעת שנימוסים והליכות זה לא הצד החזק שלנו כעם, אנחנו אנשי הדוגרי וגאים בזה, אבל קצת טקט, ממש טיפה, יכול רק להועיל ב100% מהמקרים.
אז כמו ישראלית אסלית אמיתית (למי אכפת שלא נולדתי כאן) גם אני אצא את ביתי בקרוב לעבר המנגל והקבב המהביל בפיתה עם חומוס, בתקווה לא להתפוצץ מהנקניקיות לפני שמגיע האנטרקוט, בהריון בחודש התשיעי, כל מה שחסר זה לעמוד בפקק ולהתלונן, מקווה לא להתקל במשפטים הורסי מצב הרוח האלה, אאחל לקוראיי ולכל עם ישראל חג נפנופים שמח ואל תתמלאו מהפיתות והסלטים לפני שמגיע הבשר, תשתו הרבה מים שלא תתיבשו, והכי חשוב אל תשכחו לאסוף את הזבל אחרי שסיימתם. חג שמח!

יום שלישי, 17 באפריל 2012

שבוע האופנה בפריז, חורף 2012-2013, חלק א'

לאט לאט הגענו לפריז. אמנם לקח לי חודשיים, אבל היה שווה את זה. אני אוהבת את שבוע האופנה בפריז, שם באמת הכל הולך, החל מהקולקציות המסחריות יותר ועד לאוונגארד אמיתי כמו זה של קום דה גארסון.
אתחיל מהקולקציה הכי אהובה עליי מפריז השנה, והפעם היא שייכת לאיידר אקרמן.
בקולקציה, למרבה ההפתעה, יותר מסחרית ממה שאני רגילה לראות ממנו הוא מראה איך שאף אחד לא יודע יותר טוב ממנו לשלב צבעים. לפחות לא בפריז. מעילים וג'קטים בגזרות מרשימות ומסובכות בוצעו ברמת החייטות הגבוהה ביותר, משולבים עם צעיפים סריגים כבדים ונשפכים. מכנסיים רחבות בגזרה הנכונה היו עוד היילייט חזק מבחינתי. אם הייתי קניינית של בוטיק יוקרתי, הייתי הולכת על כל הקולקציה, ואני בטוחה שהלקוחות שלי היו מודים לי :)

Haider Ackerman
Photo: Marcus Tondo / GoRunway.com

עוד קולקציה שבטוח הייתם מוצאים על מדפי וקולבי בוטיק החלומות שלי היא זאת של רושה. גם כאן שילובי הצבעים היו אלה שכבשו אותי ממבט ראשון. מצד אחד הם קודרים, מצד שני כל כך נכונים ועושים חשק להתלבש חם. הגזרות הן אלה שסגרו מבחינתי את הדיל, נינוחות ורחוקות מהגוף, אבל רק במידה. העובדה שההדפסים הם עבודת יד מהווה מין בונוס של ערך אמנותי לכל פסטיבל טוב הטעם הזה.

Rochas
Photo: Filippo Fior / GoRunway.com

קולקציית החורף של קלואה היתה השניה של קלייר וייט קלר למותג, והיא הושפעה כולה מהחוויה האישית של המעצבת כבריטית שחיה בפריז. הפרקטיות הספורטיבית הבריטית ביחד עם העידון הפריזאי שהתבטא בפריטים מבדים עדינים וצבעים פסטליים ורומנטיים, חלקם לאו דווקא אופייניים לחורף, דוגמת צבע האפרסק הנפלא של מעיל צמר מרובע וכבד ומתחתיו סריג באותו גוון. מדובר כאן בקולקציה מאוד לבישה ונשית, וכמובן גם אותה, ברובה הגורף, הייתי רוכשת.

Chloé
Photo: Monica Feudi / Feudiguaineri.com

התחושה הרומנטית ממשיכה כאשר אני מדלגת לקולקציה של קשארל. רק השם של המותג הזה מריח מרומנטיקה ונוסטלגיה וגם הקולקציה עצמה רומנטית ונעימה. בצבעים בהירים ופסטליים נפלאים, בעיקר תכלכל שמיימי, עם הבזקי פוקסיה פה ושם, לא יותר מדיי, אבל מספיק כדי לעורר סקרנות. כמובן שהמעילים היו אלה שתפסו אותי מיד, אבל גם הסריגים ושמלת העור הצהובה הנפלאה מצד שמאל עם הכפפות התואמות הצליחה לרגש אותי ולעורר בי אמוציות חיוביות.

Cacharel
Photo: Marcus Tondo / GoRunway.com

קולקציית החורף של ביל גייטן לכריסטיאן דיור הזכירה לי מה אני כל כך אוהבת במותג הזה. לא פועלו של ג'ון גליאנו, כבודו במקומו מונח, אלא הרבה לפני, נכבשתי ב"ניו לוק" שהוצג על ידי המעצב המקורי בשנות החמישים. חצאיות נפוחות שמגיעות עד אמצע השוק קיבלו תרגום לשפה מודרנית על ידי ירידה בנפח שפוצתה בחצאיות מתנפנפות ורכות יותר. מותן מודגשת ונשית מאוד ודקולטה צנוע, עגול ופשוט, כל אלה מהווים תענוג צרוף לעיניים וחגיגה של פאסון וטעם טוב.

Christian Dior
Photo: Monica Feudi/ Feudiguaineri.com

יום רביעי, 11 באפריל 2012

שבוע האופנה במילאנו, חורף 2012-2013, חלק ב'

מילאנו לא מפסיקה לתת. והפעם תחכום בגזרות.
צמד המעצבים סטפנו סיטרון ופדריקו פיאג'י הציגו קולקציה שניה שלהם למותג הוותיק ג'אנפרנקו פרה. בעוד הביקורות שיבחו את שמלות הערב שהוצגו בקולקציה ובהקשר למעילים ובגדי היום השתמשו במילים כמו "בולקי" ו"צ'אנקי", דהיינו גרמיים, אני מצאתי קסם רב במעילי הצמר והקשמיר והפריטים המטאליים שלהם. בכל זאת מדובר בקולקציית חורף, ומה הם בגדי חורף אם לא צ'אנקיים ובולקיים? הג'קט בצד ימין, מרובה הצווארונים מבריק בעיניי והמעיל שלשמאלו מאוד אלגנטי ומעניין, בכלל, לדעתי מדובר בקולקציה בעלת ערך עיצובי מאוד גבוה ותשומת לב רבה לפרטים.

Gianfranco Ferré
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com

גזרות מרובעות וצ'אנקיות למעילים נצפו גם על המסלול של ספורטמקס, הליין ה"ספורטיבי" של מקס מארה, וכשאני אומרת ספורטיבי, אני לא מתכוונת להלבשת חדר כושר. כאן יש יותר התייחסות גם לצבעים החמים של העונה, דהיינו הקובלט והפוקסיה, על קולקציה שכמעט כולה על טהרת השחור-לבן ומה שבניהם וגם שמלות יותר נשפכות וחובקות חמוקיים (במידה ויש).

Sportmax
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com

קולקציה מוצלחת גם מהליין הראשון (לא ברור כבר אם זה הראשון, מאחר והעונה הוצגה גם קולקציה של מקס מארה אטלייה) של מקס מארה עוצבה בהשראת ספר שלא אלאה אותכם בשמו, פשוט תדעו שמדובר על נושא ימי. אי לכך ובהתאם לזאת הוצגו הרבה פסים לרוחב, החל משמלות ג'רזי, מכנסיים וחולצות, מה שלא הפריע ולא גנב את הפוקוס מהמעילים הגרמיים הנפלאים של המותג שהיו הפנינה האמיתית של הקולקציה.

MaxMara
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com

התצוגה של הקולקציה האחרונה של ראף סימונס לז'יל סנדר נסגרה במחיאות כפיים של קהל שעמד על רגליו. נרגש ודומע יצא המעצב להודות לקהל מעריציו אחרי שבע שנות עשיה למותג האיקוני. זו היתה בהחלט הקולקציה הכי טובה שהוא יצר עבור המותג, סגירת הפרק הזה בחייו כנראה עשה משהו ליצירתיות שלו והביאה אותו לרמה גבוהה יותר. קולקציה נהדרת שנעה בין הרך והעדין לקשוח והמהוקצע, בין הורוד הפסטלי לשחור המבריק, מעילים מרובעים ושמלות נשפכות. בהחלט מדובר במשהו שהוא לא רק שיא אישי של סימונס אלא סוג של שיא של כל שבוע האופנה המילאנזי בכלל.

Jil Sander
Photo: Marcus Tondo / GoRunway.com

ואיך אפשר לכתוב פוסט על הצ'אנקי והבוקסי בלי לכלול שתיים מאהובותיי הנצחיות, מיוצ'ה וקונסואלו (פראדה ומארני בהתאמה)?
הקולקציה כללה את מיטב האלמנטים הפראדאיים, הפאטרנים, הגזרות, הנעליים המסיביות, הקישוטים הגדולים. כל מה שאפשר לצפות מקולקציה טובה של פראדה, על גבול הטעם הרע, אבל רק על הגבול, הם אלה שהופכים את הקולקציה למוצלחת ונחשקת ביותר בעיניי. ואני שואלת, מתי פראדה תעשה אייץ' אנד אם?

Prada
Photo: Monica Feudi / Feudiguaineri.com

הקולקציה של מארני היתה פחות קופסתית ויותר זורמת יחסית לכל השאר שהצגתי, אבל בכל זאת בעלת אלמנטים ויזואליים ארכיטקטוניים ברורים בשילוב קישוטים גראפיים פרחוניים.

Marni
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com

ולסיום, הקולקציה של טרוסארדי מאת אומית בנאן, שמגיע מעולם הלבשת הגברים, ורואים את זה בצורה הכי ברורה שרק אפשר היא עוד צעד של המותג הוותיק לביסוסו מחדש בקדמת סצנת העיצוב המילאנזית. עונה אחרי עונה הוא מציג קולקציות בעלות מראה גברי מובהק עם דגש חזק מאוד על גזרה ברמת הוירטואוזיות. גזרות מרובעות בג'קטים ומעילים בשילוב סריגים כבדים וזורמים ותמיד חולצה מכופתרת עד הסוף מבצבצת מתחת לשכבות.

Trussardi
Photo: Marcus Tondo / GoRunway.com

יום חמישי, 5 באפריל 2012

שבוע האופנה במילאנו, חורף 2012-2013, חלק א'

הנה שוב הגיעה לה התקופה בה אני מתגעגעת למילאנו. בעצם לא הפסקתי להתגעגע מהרגע שירדתי מהמטוס בארץ, בידיעה שלא אשוב לשם בקרוב. תקופות שבוע האופנה (שכן, אני יודעת נגמרה לפני חודש פלוס, אבל בזמן האחרון אני עושה הכל לאט מדיי, אז תסלחו לי על האיחור האופנתי) מעוררת בי געגועים מיוחדים. לא בגלל מסלולי התצוגות עטירי הפלאשים, זה לא שנכחתי ביותר מדיי כאלה, אלא לאווירה ברחוב המילאנזי הקר המעוטר במאות של דוגמניות צעירות דוברות שפות סלאביות, בלטיות ולטיניות מתרוצצות טרוטות עיניים עם מפה ביד ומבטאות באופן הקלוקל ביותר את שמות הארמונות והמוזיאונים בהם מוצגות התצוגות בהן הן מככבות, אווירת האופנה באוויר, ויסלח לי מתחם התחנה, שאין דבר בארץ שמשתווה אליה. שם טמונה ההשראה, שם האהבה לעשיה נמצאת בכל מקום, השיק והסטייל בכל פינה ומין תחושה חגיגית כזו באוויר שמעבירה כבמחי יד את הדכדוך החורפי של שלהי פברואר.
מילאנו, בנוסף להיותה בירת אופנה, יותר נכון לפני היותה בירת אופנה, היא קודם כל בירת אמנות וארכיטקטורה. בשבוע האופנה המילאנזי אפשר להתקל בהרבה קולקציות המושפעות מתקופות וזרמים באמנות הפלסטית, המעצבים האיטלקים מאוד מחוברים למורשת ורבים מהם שואבים ממנה השראה.
כך המותג אקווילאנו רימונדי הצעיר שהציג מפגן מרהיב של יכולות טכניות איטלקיות קלאסית של רקמה, גזירה ותפירה בהשפעת אמנות הרנסנס, ה"תכשיטים הקדושים" של הכנסיה ובדי הדראפה העשירים. טכניקות רקמה ואריגה שיושמו על בדים חדשניים אשר משמשים להכנת חליפות צלילה יצרו את ההתנגשות בין שני עולמות, החדש והישן ויצרו על המסלול מפגן מרהיב של יכולות טכניות ויצירתיות אין קץ.

Aquilano.Rimondi
Photo: Marcus Tondo / GoRunway.com

עוד קולקציה מרהיבה של המסורת האמנותית האיטלקית מוצעת לנו מאת הצמד דולצ'ה וגבאנה. הפעם מדובר באמנות הבארוק הסיציליאנית, אזור מוצאו של דומניקו דולצ'ה. הקולקציה כוללת מפגן עשיר של טכניקות עבודה קלאסיות, כגון גובלנים, רקמות מסורתיות ותחרות סיציליאנות לצד טכניקות מודרניות יותר כגון הדפסי ציורים בארוקיים על שמלות משי עדינות. הסטיילינג מזכיר ציורי שמן של אצילות סיצילה מהמאה ה 17, עיטורי ראש, סרטים עבים קשורים על הצוואר לצד תכשיטים גדולים וכבדים בפיתוחים בארוקיים.

Dolce&Gabbana
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com

אחרי שהתפלשנו קצת בעבר, הבה נתקדמה אל ההווה. 
הקולקציה של אטרו השנה קסמה לי מאוד ונכנסה לפנתאון הקולקציות שלי. אחרי כמה עונות מדשדשות, נראה כי סופסוף ורוניקה אטרו מתחילה להתקבע על סגנון לליין הנשים של המותג. אחיה, קין הפליא לעשות זאת עבור ליין הגברים ועכשיו תורה של ורוניקה לפרוח. הקולקציה שהוצגה נשענת כמובן על המסורת המשפחתית של המותג הלא הם הפאטרנים (מה לעשות, אין לי מלה לזה בעברית). קולקציה שנעה בין האנדרוגנית לנשית מהוקצעת משלבת בתוכה הרבה טכניקות כגון חיתוך לייזר, הלחמה של בדים שונים ביחד כגון קטיפה עם רשת על עור יוצרת כאן לראשונה קולקציה שאני אישית מצליחה להתחבר אליה. כמובן שהגזרות יפות ומחמיאות לגוף.

Etro
Photo: Marcus Tondo / GoRunway.com

הקולקציה הסולידית של בוטגה ונטה הוצגה עם נגיעות ארט נובו בשילוב השפעת הניו לוק של כריסטיאן דיור משנות החמישים. גזרות שנעות בין שעון החול לגברי בצבעים כהים ומאופקים עם התפרצויות צבע בדמות לא יותר משלוש שמלות שלא עברו את הסינון שלי וכמובן כיאה לבוטגה, בשילוב אביזרים פר אקסלנס או יותר נכון פר אצ'לנצה, כי בכל זאת מדובר באיטליה.

Bottega Veneta
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com

אסגור את הפוסט הזה עם המצעד של מוסקינו. לצלילי מוזיקת מארש הציגה רוסלה ג'רדיני קולקציה רבגונית בצבעי יסוד בוהקים. אני החלטתי להתמקד רק במעילים שכן הם היוו לדעתי את המיטב של הקולקציה. בסגנון שהזכיר מעט את שנות השישים, היה זה גם הסטיילינג שתמך בתחושה הזאת על שלל סרטי הראש והתסרוקות שלו, קולקציה שפשוט עשתה לי טוב על הנשמה וגרמה לי לרצות לקנות מעיל צמר יפה כזה ברכיסה כפולה עם רצועות כאלה מילטנטיות לרוחבו וכותפות.

Moschino
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com