יום שבת, 8 בנובמבר 2014

אג'נדה: זה לא מחלה

עכשיו, כשעונת התצוגות ירדה מהכותרות וההמתנה לעונה הבאה החלה, אפשר להתפנות לזוטות ולהתעסק קצת באג'נדה.
אולי זהו הריוני השני אשר כבר בשיאו, אולי הגיל המופלג או שבאמת הנושא לאחרונה מציף את הפיד שלי מכל מיני כיוונים, אבל רציתי לדבר קצת על נשים בגיל הפוריות ושוק העבודה.
לפני כמה שבועות נתקלתי בטור דעה של אשה שקראה לעצמה "אפרת", בעל הכותרת השנויה במחלוקת "מחפשות עבודה בהריון? פשוט תשקרו", בו היא קודם כל פותחת בזה שהיא עובדת מצויינת עם הוכחות אבל היא לא הצליחה למצוא עבודה כאשר מצאה עצמה מובטלת בתחילת ההריון.
זמן מה לאחר מכן הצורפת לעמוד הפייסבוק הטרנדי יולדת וכבר עובדת שנכון לרגע זה יש לו כמעט 37 אלף עוקבים. אין ספק שנושא ההריון והסימביוזה הבעייתית שלו עם שוק העבודה זה נושא מאוד פופלרי היום ובעצם, מאז ומתמיד.
כמובן שאם לשפוט על פי התגובות למאמרים סטייל זה של "אפרת", דעת הקהל היא לרוב לרעת האשה. תגובות סטייל "אני לא מוכן להעסיק נשים בגיל הפריון" וכדומה הן שגרתיות ולא מפתיעות, יש מין דעה רווחת כזו של או שנשים נכנסות להריון כדי לעקוץ את המעסיק, או שאם נכנסת להריון, אל לך להלין ששוק העבודה עויין, כי הרי תיעדרי לתקופה של מינימום שלושה חודשים, אם לא יותר, ברוב חוצפתך, וכל זאת על חשבון המעסיק הנעשק והמסכן, שאם לשפוט על פי התגובות, משלם לך את דמי הלידה מכיסו הפרטי על חשבון ארוחת הערב שלו.
לא אכנס עכשיו על תפקידה של החקיקה בעניין הזה, תקציבי הרווחה או "אז מי ישלם???" הבנאליים והטחונים עד דק, אינני פוליטיקאית (למרות שע"פ הכותרות האחרונות אולי כדאי שאהיה) לא בעלת אינטרס, ותודה רבה, גם לא מובטלת.
עזבו את עניין הקריירה, ההגשמה העצמית, רמת הסיפוק והעניין בעבודה ושאלת "משרת האם" שתבוא אחריה.
אני רק רוצה לעמוד על נקודה אחת: לכל הריון יש גם אבא. גבר בעל שאיפות אימפריאליסטיות של המשכיות, מישהו שרוצה ילדים משלו, לא הכריחו אותו, הוא התחתן והקים בית עם אשתו כדי להקים משפחה ולגדל אותה בנחת. הוא רוצה לעמיד צאצאים, להיות גאה בהם, שיהיו דומים לו, שבבגרותם יוכל גם לסמוך עליהם שיהיו לצידו כאשר הוא על ערש דוויי. גבר, שכאשר מועד הלידה יגיע ישאר בבית עם בת זוגו בממוצע שבוע, שבסופי שבוע יקום להאכיל את הצאצא האהוב שלו, שעם לידתו יגלה את הצד הרך והאבהי שלו, וכשיחזור הביתה אחרי שעת ההשכבה, יאכל את עצמו מבפנים על כך שהוא לא ראה אותו כל השבוע. גבר, והנה מגיעה הפואנטה, שהמשכורת שלו לבדה לא מספיקה כדי לכלכל משפחה בעלת יותר משתי נפשות. אתם הבנתם את זה, גברים? אמנם אנחנו אלה שסובלות מבחילות, הופכות למפלצות עצבניות והורמונאליות, עוברות בדיקות פולשניום ולבסוף יולדות את צאצאיכם, כי ככה הטבע ברא אותנו, אתם צריכים אותו כדי לעזור בפרנסה, כך על פי כל מאמר או כתבה או תחקיר שבוצע בנושא יוקר המחיה בחמש עשרה השנים האחרונות. וזה כבר מזמן לא נחלתם של אמנים ופילוסופים, שהעובדה שבחרו לעסוק בתחומים שמעניינים אותם דנה אותם לחיי עוני, זו נחלתם של כולנו, אפילו מהנדסים ומתכנתים. היום צריך שתי משכורות כדי לכלכל משפחה.
אז מה יש לנו כאן? מצד אחד אתם צריכים אותנו כדי להגשים את פנטזיות ההמשכיות שלכם, מצד שני אתם צריכים אותנו כדי לשרוד, מצד שלישי אנחנו המפלצות שנכנסות להריון (מרוח הקודש?) כדי לסחוט מעסיקים מסכנים שכורעים תחת הלחץ.
הפתרון שלי הוא כזה, וזרמו איתי: חוק שמאפשר רק למי שהכנסתו החודשית הבלעדית של אחד מבני הזוג עומדת על 20 אלף שקל נטו מינימום. תחשבו על זה, איזה אוכלוסיה משובחת תהיה כאן עשרים שנה מכניסתו של חוק כזה, רק עשירים יוכלו להתרבות, מעמד הביניים יזדקן וייכחד, הם יוכלו לעבוד עד גיל הפרישה בלי לצאת לחופשות לידה, בלי להפסיד ימי עבודה על וירוסים וחופשים, נהיה דור של עובדים חרוצים ומסורים, עד שניכחד, ואז יהיה דור חדש של עובדים חסרי משפחות עד שישאר פה קומץ קטן ואיכותי עשיר מאוד של אנשים, כולם מעסיקים ואז נראה מי יעבוד בשבילם, זו כבר תהיה בעיה של אנשים שיחיו פה אחרי שאני אמות בשיבה טובה, אז מה אכפת לי.
הריון הוא שלב חולף, ואפילו אם חלילה נגזרת על האשה ההרה תקופה של שמירת הריון, זה לא יגרע מהיכולות המקצועיות שלה. אשה, מלבד היותה רחם עם רגליים היא גם עו"ד/מעצבת/ מנהלת פרוייקטים / נציגת שירות לקוחות או כל מקצוע אחר וכל שאיפה קרייריסטית שלה לגיטימית בדיוק כמו זו של הגבר אשר בבוא היום יכניס אותה להריון. היא לא מחפשת מעסיק לעשוק אותו, הריון זה תהליך קשה ומייגע, שלא לדבר על מה שקורה אחריו, ואשה צריכה להיות חולה בנפשה כדי לעבור את כל זה בעבור כמה גרושים.
הפניית האצבע המאשימה כלפי הנשים היא צביעות מכוערת, טיפשות ועיוורון. אשה בגיל הפוריות היא בדיוק כמו בעלה, מאחורי כל הריון עומד תא זרע שנפלט מאשכיו של מישהו, בעל שאיפות אימפריאליסטיות, שרוצה דור המשך, ואפילו שהוא לא עשיר כקורח, עדיין מגיע לו להיות אבא. כשמעסיק פוטנציאלי לוקח בחשבון את פוריותה של מועמדת לתפקיד מסויים וגם אם הוא לא אומרת את זה במפורש, מפלה אותה בשל כך, הוא עושה עוול גם לבן הזוג שלה (או בת הזוג, אנחנו לא מפלים פה בבלוג הזה) ולכל גבר בעל שאיפות להתרבות ואינו מרוויח 20 אלף שקל נטו בחודש.
אל תכניסו לנו את השיקול הכלכלי בבחירת בן הזוג, אתם רק תפסידו מזה.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

שבוע האופנה בפריז: קיץ 2015

בדרך כלל אני לא מציינת חגים לא לי. לא גדלתי בארה"ב ולכן חגים כמו האלווין שחלף זה לא מכבר לא ממש מרגשים אותי. הפעם, פשוט, האלווין התלבש לי יופי על הפוסט של פריז, הנושא של הפוסט הוא מסיבת התחפושות של מסלולי פריז. הרשו לי להתעלם מהסטייל הפריזאי הבלתי מעורער, מעצבי האופנה המיתולוגיים שכבודם במקומו מונח, הימורי השטיח האדום והטרנדים לקיץ הבא. הפעם אני מתמקדת בשלושה מעצבים, שתיים יפניות ואחד בריטי משיגנע.

גארת' פיו לא עושה טרנדים, הוא גם לא עושה חורף/קיץ, יש לו קהל לקוחות מאוד מסויים ובעיקר אמת פנימית גדולה וחזקה, שהאופנה שלו היא קודם כל אמנות.
בניגוד להשראות החייזריות שראינו ממנו בשנים האחרונות, הפעם הוא בחר במקור השראה מאוד ארצי, אפל. תרבות הוודו והכתות היוו השראה לקולקציה הנוכחית שלו, שכמובן הוצגה בשחור ולבן באופן כמעט בלעדי. הצפיה בתמונות מעוררת שילוב של פליאה וחוסר נוחות.

 פנטגראם עם פאייטים, שק יוטה וקרעי שיפון משי

 צדודיות חזקות עם פנטגראם

 החלק הכי מלחיץ בקולקציה

Gareth Pugh

ג'וניה ואטאנאבה, למותג הנושא את שמה, עיצבה קולקציה בהשראת התפיסה הפוטוריסטית של תחילת המאה הקודמת. האישה העתידנית, לובשת הפרספקס והפלקסי. האנסמבלים שלה הזכירו לי קצת את קנדינסקי, קצת את פייט מונדריאן וקצת אופ ארט. באופן כללי, קישוטי הראש מצליחים לשטח את פני הדוגמניות לדו מימד ונראים כמו קולאז'ים מגזרי נייר

 Junya Watanabe

הקולקציה האחרונה במסיבת ההאלווין הזו היא של ריי קאוואקובו לקום דו גארסון, בהשראת ורדים ודם. קולקציה אדומה לחלוטין, בה האדום בא לידי ביטוי בטקסטורות ונפחים שונים, גם כאן יש ניחוח של אוואנגארד מהמאה הקודמת.


Comme des Garçons