דווקא באוגוסט, חודש החופש שלי, הבלוג המסכן שלי חווה הזנחה פושעת. האמת, זה בכלל לא קל חודש חופש, עם כמה שקביעה כזו נשמעת מטומטמת, זה נכון. תנו שבוע חופש בים של עבודה, ככה אפשר להעריך אותו יותר. המציאות היא שללא ממון רב אין מה לעשות חודש שלם בבית. בשבוע הראשון סיימתי להכין את כל השמלות שתכננתי ומאחר שאין שגרת יציאה מהבית, אין השראה ויבש לו המעיין. בשבוע השני כבר סיימתי את כל הטוטוריאלס בפוטושופ שרציתי לעשות, מסתבר שלא היו כל כך הרבה, חיפשתי עבודה בארץ, חוויה טראומטית ומדכאת, שבוע שלם ביליתי במולדת הליטאית ועכשיו חזרתי ליישורת האחרונה של החופש הקשה הזה, השבוע האחרון, אולי אפילו אסדר את הארון.
עם כל זה למדתי כמה דברים החודש:
דבר ראשון, בארץ ישראל (האמת שלא רק, גם פה זה ככה) יש מין מיסקונספציה גורפת כזו באתרי דרושים ש"מוכרת" או בשמה החדש והעדכני יותר "מוכרנית" הוא מקצוע שקשור לאופנה וטקסטיל. תמוה. ולכן כ 80% ממודעות הדרושים הן למשרת מוכרנית או מקסימום מנהלת משמרת. מעודד. תופעה צורמת נוספת אשר נתקלתי בה במודעות הדרושים היא הדרישה להיות ("יתרון") בוגר שנקר. אולי מה שאני עומדת להגיד ישמע רוטן ולו רק בגלל שאינני נמנית עם ברי המזל הייחודיים, בוגרי שנקר המהוללים אשר מעמדם נישא מעל שאר פשוטי העם שהיו מטומטמים מספיק להשקיע את כספם בבית ספר אחר ("זה בגלל שבשנקר לא רצו אותם"), אבל זה פשוט בולשיט. סלחו לי על השפה הבוטה אך אינני מבינה את האובססיה להקיף את עצמך בעובדים שלמדו לחשוב כולם באותה הדרך, משתמשים באותן טכניקות של מחקר/ דיגום/ פרזנטציה וכו'. הענקת יתרון לבוגרי מוסד מסויים היא לדעתי בעייתית מאוד ואפילו בשוק רווי כמו שוק האופנה של איטליה, בו מצויים בתי הספר הטובים בעולם לאופנה, בניהם "מרנגוני" המפורסם שממנו יצאו בוגרים כמו דומניקו דולצ'ה, סטפאנו גבאנה, רוברטו קוואלי והרשימה עוד ארוכה מאוד (לעומת הרשימה הצנועה של שנקר, למשל, שבין בוגריו ניתן למצוא את אלבר אלבז), מעולם לא נתקלתי בדרישה או העדפה לבורגי בית ספר מסויים. אולי בעקבות קריאה של קורות חיים באמת אחוז המוזמנים לראיונות עבודה הוא גבוה יותר בקרב אוכלוסיית בוגרי מרנגוני מאשר בתי ספר אחרים, אך מודעת הדרושים לא מעדיפה או שוללת מועמדים על פי בחירת בית הספר בו למדו.
לאחר שהתאכזבתי קשות ממועדות הדרושים בתחום האופנה (שכן לא למדתי בשנקר) עברתי לחפש עבודה בגרפיקה. חוויה קומית ביותר. "דרוש גרפיקאי עם ידע בפוטושופ! ואילוסטרייטור! ואינדיזיין! ופיירוורקס! גם פלאש יתרון, סי אס אס חובה! אייץ' טי אם אל! ידע בסיסי במסדי נתונים יתרון! ידע בסיסי בתכנות חובה! עדיפות למתכנתי C++! גם ג'אווה! - ומה עם קפה? לא צריך ידע נרחב בהכנת קפה? ומסאז'? אתה רוצה גם מסאז'? מה עם ניתוחי לב פתוח? צריך בזה גם ניסיון? מה עם רישיון טיס? לא יתרון? כמובן כולם רוצים "בחורה פלפלית עם גמישות בשעות שרוצה לגדול ולהתפתח (פירוש: אל תצפי גם לשכר נורמאלי, לפחות לא בהתחלה) בחברה צעירה ודינאמית (אין לנו באמת מושג מה אנחנו צריכים, גרפיקאי, מתכנת או מאבטח, אבל התקווה היא שתצליחי למלא את כל התפקידים האלה וגם לא תבקשי שכר על שעות נוספות)"
מעודדת משוק העבודה אליו אצלול בעוד כחודשיים יצאתי לטיול בליטא, שם למדתי עוד שני דברים:
אין אייץ' אנ אם בליטא, אבל לחובבי הזבל יש את ה
ניו יורקר, הזכור לי לטובה מהטיול שנה שעברה לבוואריה. הניו יורקר היא רשת זבלונית שווה לכל כיס, אבל השוס האמיתי הוא החולצות לגבר, עם הדפסים מטורפים במחירים מצחיקים, חוויית קניה מהנה ומבחר רחב של פריטי בייסיק שהלבישו אותי יופי ליומיים שלקח לליטאים לאתר את המזוודה שלי שאבדה להם אי שם בהלסינקי.
מאז נכנסה ליטא לאיחוד האירופי (והחליטה בעקבות זאת שלא מגיע לי דרכון, ימח שמם) אוכלוסייתה ירדה מ 4.5 מיליון תושבים ל3 מיליון (מספרים לא רשמיים, כך דאגו חברותיי להדגיש), אמנם שיעורי הילודה מעודדים אך אין מקומות עבודה, המשכורות שלהם נמוכות (ולכן התאפשר לנו לדפוק ארוחות שחיתות במסעדות טובות) ולכן יש את בעיית האלכוהול עתיקת היומין ששוב מרימה את ראשה המכוער ובאופן כללי המדינה נראית כאילו שרויה בתרדמת. אנשים כמעט ולא קונים מותגי אופנה, רוב הקניות נעשות בשווקים ובחנויות יד שניה.
כמובן בהיותי "מהתחום" חיפשתי מעצבי אופנה ליטאים מקומיים ברחוב הקניות היוקרתי שלהם. מצאתי את
Ramunė Piekautaitė מעצבת האופנה המקומית היחידה שמצליחה למכור את תוצרתה לקהל המקומי (לא יודעת אם באמת מצליחה, אבל יש לה חנויות בוילנה).
והנה ממיטב דגמיה לקיץ הנוכחי:
אז נכון שחזרתי לבנה בדיוק כמו שנסעתי ונכון שהיו עצבים עם המזוודה, אבל החופשה הזו היתה בול במקום, הייתי צריכה קצת חופשה מהחופש המילאנזי המעיק שלי. בשנה הבאה, בוודאות, זה כבר לא יחזור על עצמו.
טרוקי (או בשמה הליטאי: טרקאי)
