שבוע האופנה גינדי תל אביב - רזיאלה

בעודי שוקדת על איסוף החומרים לסקירה של שבוע האופנה בניו יורק, לונדון, מילאנו ופריז, השתרבב לו שבוע האופנה בתל אביב לסדר היום ואיתו הזמנה לתצוגת אופנה אחת, של רזיאלה, בשעת בין ערביים חורפית וגשומה.
בעיקר אך לא רק בגלל הניסיון שלי בשנים עברו, לא ציפיתי לאיזה ארגון מופתי של הארוע, גם סך הכל כל העניין היה דיי מכובד, האוהל היה נקי, מסודר בצורה זורמת והיה מלא באנשים שיודעים להתלבש. מעולם אבל לא יצא לי להיות מוזמנת לסוג של "קבלת פנים" לפני תצוגה, ואחרי כמה רגעי מבוכה מכך שבסופו של דבר השם שלי לא הופיע ברשימות ונאלצתי לעמוד בצד כאחרונת המסתננות ולחכות שהעניין שלי יוסדר, רק כדי לגלות שאין לי שורה וכסא ושאני צריכה לחכות שכולם יכנסו ואז לשבת איפה שישאר מקום. אחרי שכבר נכנסתי, רכשתי בקבוק מים קטן ב13 ש"ח וישבתי על אחת הספות ופשוט חיכיתי במשך שעה לתחילת התצוגה.
זה לא שיש לי הרבה למה להשוות, אין לי יותר מדיי ניסיון בתצוגות אופנה. אחרי הכל, גם בתצוגות של רוברטו מוסו אליהן הוזמנתי באופן קבוע בזמן שהייתי במילאנו, היו איחורים הרבה פעמים, אבל משהו באווירה בתוך האוהל הזה לא נעם לי. הפאשניסטות הם פחות או יותר אותם פאשניסטות, מוזיקת הרקע היא בערך אותה אחת, אבל איפה לעזאזל כוס הקאווה שלי?? ארבע שנים, שמונה תצוגות הזמין אותי רוברטו מוסו לשבת בקהל שלו, תמיד פינק בקאווה, תמיד היה כסא בשבילי ותמיד הרגשתי כאילו רוצים אותי שם. לא כך היתה התחושה בתל אביב. כמובן שלא באתי לראות תצוגה בשביל לשתות קאווה, אני אפילו לא ממש אוהבת קאווה, זה לא העניין, עצם העובדה שמגישים לך קאווה ועל הכסא מחכה לך תדפיס מהודר על המעצב ועל הקולקציה נותנת תחושה חיובית ומקצועית שמתייחסים אליך כאל אורח חשוב ולא כאל מסתנן בלתי רצוי (ולא שודדים אותך ב13 שקלים לבקבוק מים קרים).
אז כשסוף סוף נכנסתי לאולם התצוגה (על בסיס כסא פנוי), חזיתי בתצוגה מאוד אלגנטית ומהודקת. הסיפור של הקולקציה של רזיאלה היה פריז- תל אביב והשואו התחיל בשאנסון צפרתי נוגה, כזה שמיד המיס את כל המרמור אשר על ליבי. המעצבת רזיאלה גרשון, אשר פועלת בתל אביב עשרות שנים ושואבת השראה מבירת האופנה הנצחית, פריז, יצרה קולקציה בניחוח נוסטלגי של שנות השישים, כאשר פריז, ולא כל מה שהוא אמריקאי היתה מודל החיקוי של האופנה הישראלית. השפעה זאת ניכרת בחומרים מהם עשויה הקולקציה, ביניהם משי וצמר ובגזרות הקלאסיות והארוכות שמזכירות את דיור וסן לורן של אותה תקופה.
החלק שהיה מוקדש להשפעה הישראלית של הקולקציה פחות דיבר אליי לכן אתמקד בחלק שיותר אהבתי, האירופאי, הקטיפתי והיוקרתי. כאשר הנאמבר הבא יצא לרחבה, היה אפשר לשמוע את הקהל נפעם קלות נוכח העושר של שמלת המקסי השחורה הזאת, לצערי קטיפה לא ממש מצטלמת טוב ולכן אי אפשר לראות את זה בתמונה, גם לא את התנועה הכבדה אך זורמת של הבגד הנפלא הזה

עוד פריט מוצלח במיוחד הוא מעיל צמר באורך מקסי אשר נצפה בתחילת התצוגה ועורר בי תחושות חיוביות

עוד חומר מאוד דומיננטי בקולקציה היה העור, בעיקר בשילוב שיפון שקוף שביחד יצרו ניגודים של רוך וקשיחות, שמאוד אהבתי

צילומים: אבי ולדמן