אין ספק שאנחנו עם מיוחד שקובץ יחדיו. תראו את ההישגים שלנו ב64 שנות קיום, בלי ציניות, באמת הצלחנו שלא להרוג פה אחד את השני ולחזור לגלות, וזה לא דבר של מה בכך!
עם ישראל, שהספורט הלאומי שלו הוא מנגל, גם בכיכר תנועה כשמסביב כביש סואן, מוכיח שנה אחרי שנה שאנחנו כאן כדי להשאר, לעמוד בפקקים, לפרנס את הטייקונים, להתלונן, ולראות האח הגדול. לתפארת מדינת ישראל.
מלבד המנגל, שהפך עם השנים לאחד מעמודי התווח של החברה הישראלית, יש עוד פעילות שכל בית ישראל אוהבים לעסוק בה, והשנה אני גאה להשתייך לאחד מבתי האב שעושים זאת: לעשות ילדים! מה אני אגיד לכם? עם ישראל אוהב לעשות ילדים! יחסית למדינה המערבית שאנחנו אוהבים להאמין שהקמנו פה, אנחנו עושים הרבה ילדים, קטנים וחמודים, ואז מתלוננים שיקר לנו לגדל אותם. כאשר חזרתי אחרי גלות ארוכת שנים באיטליה, הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה כמה נשים בהריון מסתובבות בכל מקום, כמה נשים עם עגלות וכמה אבות עם מנשאים. להביא ילדים זה מצווה, זה ברכה וזה חובה ("תראי את לא נהיית יותר צעירה, ובטח תרצי יותר מאחד... לפחות שלושה, אז כדאי שתתחילו כבר לא?")!
אי לכך ובהתאם לזאת היה אפשר לצפות שעם ישראל יהיה האלוף ברגישות לרגשותיהן ולמצב ההורמונאלי העדין של נשים בהריון, הרי יש כאן כל כך הרבה! כולן עוברות את זה, לכולם יש במשפחה/עבודה/מעגל החברים מישהי בהריון בכל רגע נתון, אז זהו, וזה מביא אותי לספורט הלאומי השלישי: החוצפה. זה בדי אן איי שלנו, לא משנה אם אנחנו פולנים, מרוקאים, רוסים או תימנים, אנחנו אוהבים לדחוף את האף לרחמה של ההריונית התורנית, לשאול אותה שאלות הזויות, כי מה קרה? כולנו אחים! ומדובר פה בישראלי חדש שמתבשל לו ברחם!
אז לכבוד החג ולכבוד העובדה שאני בחודש התשיעי וההריון הזה נראה לי כמו נצח, ברצינות, אני לא זוכרת את עצמי לא בהריון החלטתי להגיש לכם את מצעד חמשת השאלות וההערות שכל הריונית ישראלית נתקלת בהן בדרכה להעמיד צאצא צבר חדש לתפארת מדינת ישראל:
1. זה בן או בת?
שאלה שבדרך כלל מגיעה ממישהו שאת לא מכירה כל כך או לא מכירה בכלל, אבל היי מה אכפת לך, את בד"כ תגידי, את לא תבואי ביציאה של "מה זה עניינך???" ופשוט תגידי. ואז באה התגובה: "רואים שזה בת, יש לך בטן עגולה" או לחלופין "רואים שזה בן, יש לך בטן שפיצית", הכל אגב, אמיתי לגמרי, תגובות ששמעתי באוזניי שלי. ואז מגיע תורן של התאוריות ההזויות: הריון של בת זה פחות קשה, הריון של בן עושה חצ'קונים, בנות נולדות לפני בנים, לידה של בנים יותר קשה, עם בנים יש יותר צרבת, עם בנות הרגליים מתנפחות יותר וכו'
2. וואוו איך גדלת/טפחת! או שמיינע'לה.
וכאן תנו לי לעצור רגע. כל אשה באשר היא, אוהבת להרגיש עדינה וענוגה, שברירית ואלגנטית, גם אם היא שוקלת 300 קילו וגם אם היא שוקלת 50. אף אשה לא שואפת להראות גרמית, גסה, שמנה או גדולה, ואם היא במקרה נראית ככה, היא לא אוהבת לשמוע על זה. אנחנו יודעות הכי טוב בדיוק איך אנחנו נראות שכן אנחנו בוחנות עצמנו במראה השכם וערוב, במיוחד בהריון, ובמיוחד בחודשים הראשונים כשעוד לא התרגלנו לעבודה שהציצים שלנו הופכים לדיספנסרים ענקיים והבטן שאנחנו עמלות כל כך קשה על מיצוקה הולכת וטופחת. הדבר האחרון שכל אשה באשר היא רוצה לשמוע זה כמה היא גדולה, קל וחומר כשאר אנחנו מכילות כמות הורמונים של אשה ממוצעת וחצי וכל דבר יכול להצית אצלנו זעם שטני שלא מהעולם הזה. שמיינע'לה זה עוד יותר מעצבן כי זה כאילו נאמר בחיבה, ובטוח שלא מכוונה רעה, אבל זה מרגיז באותה מידה אם לא יותר מזה. גילוי נאות: אשה הריונית יכולה להגיד על עצמה מה שהיא רוצה, משפטים כמו "איזה פרה נהייתי" הם די מקובלים ונפוצים אצל אשה הריונית, אך בל לנו לטעות, אך ורק לה מותר לציין את העובדה הזאת, המשפט הכי טוב שאפשר להגיד לאשה בהריון זה "את נראית נפלא", "איך התעבה לך השיער!" "העור שלך נראה חרסינה!" ומחמאות אמיתיות באמת שנשים גם לא בהריון היו שמחות לשמוע.
עוד נספח לסעיף הזה הוא שולחי הידיים הבאים למזמז את בטנה של אשה הרה. זה לא נעים!
וגם כאן תקפה אותה שיטת המחשבה. אשה בהריון היא עדיין אשה, היא בנאדם עם מרחב אישי, בדיוק כמו כולם, וממש כמו כולם היא לא אוהבת שפולשים לה למרחב האישי בלי רשות. תחשבו על זה ככה: כמה טבעי והגיוני זה נראה לכם למזמז את בטנה של אשה לא הרה, חברה טובה ככל שתהיה, זה מוזר ולא יאה, אשה בהריון היא עדיין אשה וההריון שלה איננו בגר אישור למזמז אותה, גם אם היא בולטת ונראית ממש כמו משהו שבא לכם ללטף. מניסיון אישי אני יכולה להעיד, שהבנאדם היחיד שנעים לי שממזמז לי את הבטן זה אישי היקר, שיש לו חלק מאוד פונדמנטלי בכל ההריון הזה ואפילו בעלות חלקית על הבטן ותכולתה, מה גם שהוא היחיד שהמגע המלטף שלו נעים לי, לכן נישאתי לו. זכרו זאת בפעם הבאה שניה לפני שאתם שולחים ידיים ללא רשות.
3. מסכן בעלך!
כל הנשמות הטובות שראו יותר מדיי קומדיות רומנטיות או רמזור חושבים שהם יודעים מה קורה בנבכיו של כל זוג עם תינוק בדרך! כולם חיים עם הסטיגמה הזאת של סביח מאזור ב 12 בלילה, חמוצים עם גלידה, שווארמה בלאפה בצהרי שבת ושלל מאכלים בשעות מוזרות של היממה. אז תנו לי לחדש לכם. כל אשה, כמו כל איש, שונה אחת מהשניה. זה נכון גם עם הורמונים. הורמונים של הריון לא הופכים אותנו לשכפול אחת של השניה, אשה עם קרייב לסביח לא מעידה על כל הנשים בהריון. מודה ומתוודה אני שגם לי היו קרייבים ופעם אחת שלחתי את אישי, בשמונה בערב לפיצוציה מתחת לבית להביא לי סניקרס, פעם אחת וזהו.
4. הבטן שלך עוד גבוהה, יש לך עוד מלא זמן.
זאת אמירה שמגיעה בד"כ בחודש התשיעי שכבר מאסת בהריון ואת רוצה להתקדם האלה, לעבר עתידך כאם בישראל, היא תגיע בד"כ מאשה שכבר עברה הריון בעצמה או מישהי שיש לה הרבה חברות שכבר ילדו. את מתה כבר ללדת, הקשר בין כפות הרגליים הענוגות שנהגת לטפח בפדיקור שבועי (כשעוד הצלחת להגיע אליהן) לשתי כריות הענק שאת מצליחה לראות מעבר לבטן שמסתירה לך את שדה הראיה הוא מקרי ביותר, השלפוחית שלך מרגישה כאילו היא כלואה במרתפי האינקוויזיציה הספרדית של ימי הביניים ועוברת עינויים קשים על ידי מי שבקרוב מאוד יהיה הדבר החשוב בחייך וכל מה שאת רוצה לשמוע, גם אם זה שקר גס, זה שאוטוטו זה נגמר ואת יולדת. ואז באה האמירה הזאת של "הבטן שלך עוד גבוהה, יש לך עוד מלא זמן" ופשוט מוציאה את הרוח מהמפרשים, זה לא משהו שכיף לשמוע.
5. המשפט הכי מעצבן, שאני אישית נתקלת בו כרגע כמה פעמים ביום כל יום: "נו! עוד לא ילדת???" ונגזרותיות העדינות יותר או פחות.
לא!!! לא ילדתי!!!
אני יכולה ללדת כל רגע, קשה לי לקבוע תכניות למחר, לא קיבלתי לו"ז מפורט אלא תאריך משוער, שלפי הספרות המקצועית רק כ 10% מהנשים באמת יולדות ביום הזה, כל דקירה/ התכווצות מפתחים בי תקווה שהגיע הרגע המרגש ובאמת שאין מי שמצפה לרגע הזה יותר ממני (האשה ההרה). לבוא לבנאדם במצב כזה ולשאול אותו את השאלה הזאת, גם היא כמובן מטוהר לב ודאגה אמיתית לשלומה, ציפיה לחדשות הטובות וכל הכוונות הטהורות ביותר בעולם, זה פשוט חוסר טקט, חוסר רגישות ומעצבן להחליא.
אני יודעת שיצא פוסט טרחני קצת, אבל כמו שאמרתי, אנחנו בכל מקום, במשרד, בארוחה המשפחתית, במפגש עם החברים, כמעט כל אחד מכיר אשה בהריון בשלב זה או אחר, כי כמו שאמרתי, עם ישראל עושה ילדים, גם הציניים והבורגנים בינינו, עושים ילדים, אני יודעת שנימוסים והליכות זה לא הצד החזק שלנו כעם, אנחנו אנשי הדוגרי וגאים בזה, אבל קצת טקט, ממש טיפה, יכול רק להועיל ב100% מהמקרים.
אז כמו ישראלית אסלית אמיתית (למי אכפת שלא נולדתי כאן) גם אני אצא את ביתי בקרוב לעבר המנגל והקבב המהביל בפיתה עם חומוס, בתקווה לא להתפוצץ מהנקניקיות לפני שמגיע האנטרקוט, בהריון בחודש התשיעי, כל מה שחסר זה לעמוד בפקק ולהתלונן, מקווה לא להתקל במשפטים הורסי מצב הרוח האלה, אאחל לקוראיי ולכל עם ישראל חג נפנופים שמח ואל תתמלאו מהפיתות והסלטים לפני שמגיע הבשר, תשתו הרבה מים שלא תתיבשו, והכי חשוב אל תשכחו לאסוף את הזבל אחרי שסיימתם. חג שמח!
