היום עבר בקריאה שלישית החוק שיזמה ח"כ ד"ר אדטו שזכה לשם "חוק הדוגמניות" שבבסיסו אוסר העסקת נשים עם BMI נמוך מ 18.5, עוד בחוק, סנקציות כנגד הפוטושופ, תוכנת עיבוד התמונה שבעזרתה מצרים היקפים ומחליקים קמטים של דוגמניות. ההסבר שנלווה לחוק זה, זה שהוא נועד למנוע הפרעות אכילה ומחלות כגון האנורקסיה בקרב בנות נוער.
מי שעוקב אחרי הגיגיי כבר יכול לנחש מה דעתי על הנושא, ואחלק אותה לשתיים. קודם כל החלק של הדוגמניות. אני לא "מעודדת רזון" ואני לא בעד אנורקסיה, אני מעודדת זכות בחירה, חינוך נכון והגיון בריא. ולכן אני מתנגדת לחוק.
נשים באות בכל הגדלים, הצבעים והצורות. אני אישית, בראותי דוגמנית רזה העוטה עליה את מיטב מחלצות פראדה, מתעניינת יותר בבגדים, הדוגמנית היא משנית מבחינתי, אבל אני אשה בוגרת, החוק לא בא "להגן" עליי.
בעניין האנרוקסיה, זוהי מחלת נפש הנובעת מחוסר איזון כימי במוח, המקרים הראשונים של אנורקסיה שתועדו היו בימי הביניים, כשנערות צעירות הרעיבו את עצמן מסיבות דתיות, הרבה לפני המצאת הפוטושופ או הפראדה. זה מאוד פופוליסטי להאשים את תעשיית האופנה בגרימה למחלה הזו. מה גם שהסטטיסטיקה מצביעה על כ 200 נערות בשנה שמתות מאנורקסיה, זה מאוד עצוב, אבל לא מדובר באפידמיה שמחייבת חקיקה ורעש תקשורתי כה גדול, במיוחד שחקיקה של חוקים אחרים הנוגעים ישירות למחלה, כמו אשפוז בכפייה של נערות הסובלות מאנורקסיה נתקלו בגרירת רגליים ואם אני לא טועה, רק השנה, בשעה טובה עבר החוק בכנסת.
זה נכון ואני לא משלה את עצמי שזה אחרת, שדימוי עצמי נמוך יכול לגרום לנערה מתברגת שאופייה לא עוצב והיא נתונה להשפעה של הסביבה לפתח הפרעות אכילה בגלל מה שהיא רואה על מרקע הטלויזיה או דפי העתון שלה. גם אני הייתי נערה מתבגרת וגם אני קינאתי. קינאתי בבחורות גבוהות עם רגליים ארוכות שלי בחיים לא יהיו, קינאתי בבחורות כחולות עיניים וכאלה בלי רווח בשיניים, קינאתי בבחורות שחומות ממני שאין להן נקודות חן כמו לי, וקינאתי בבחורות בלונדיניות עם שיער חלק. גיל ההתבגרות זה הגיל שבו אנחנו מרגישות מכוערות ולא משנה מה, קראתי מספיק ראיונות עם דוגמניות שהיום נאסר עליהן לעבוד בתחומן שמתלוננות כי בגיל ההתבגרות הן היו גבוהות מדיי ולא היה להן ציצי. אי אפשר להגן על נערה מתבגרת מדימוי עצמי נמוך, זה שלב שמגיע ועובר, בתקווה בלי מחלות והפרעות כאלה ואחרות. זהו תפקיד ההורים לספק לבנותיהן המתבגרות מקורות השראה מגוונים, כאלה שלא כוללים רק דוגמניות, ולצורך העניין גם לא כוכבות אינסטנט, בוגרות ריאליטי שלא תורמות ולו דבר לעולם התרבות הישראלית.
אני לא מצפה מבנות נוער שיתלו פוסטרים של עדה יונת בחדרן, וגם לא יעקבו אחריה בטוויטר, זה לא ריאלי. אני כן מקווה שיהיו בטלויזיה שלנו יותר תכנים המכוונים לגילאים האלה שיכילו נשים מפס ייצור אחר, לא X מהעונה הY של תכנית ריאליטי Z, ולא K שהגיע למקום הJ בגמר בעונה הL של כוכב נולד. היום כולם רוצים להיות סלבס, ללא שום קשר לכישרון או יכולות כלשהן, ופה הבעיה, לא בדוגמניות הרזות.
אם כבר הכנסת בצורה כה גסה רוצה להתערב בתעשיית האופנה, אולי שתכריח את רשתות האופנה הישראליות והזרות לייבא בגדים במידות יותר גדולות מ 40-42, חוק הדוגמניות לא ימלא פתאום מדפים בבגדים במידות גדולות יותר. בעיה עם דימוי עצמי נמוך? ברור! כשבחורה בת 15 נכנסת לרשת חנויות שאך אתמול היא צפתה בהתנפלות ההמונית על שעריה ומוצאת שמידותיה הן מחוץ לסקאלה שאותה החנות משרתת, זה עושה יותר נזק מכל תמונה של עדי נוימן או גל גדות שתוכלו למצוא בז'ורנל.
זהו חוק פופוליסטי וארכאי, ומהווה יריקה בפניו של עם ישראל, שמשלם את המשכורות של האנשים שהעבירו אותו, אגב ברוב של 10 חברי כנסת, כן, מתוך 120...
ומה נשאר לי להגיד על הפוטושופ? אם משתמשים בו על ג'ניפר לופז או דמי מור שבאות לפרסם קרם אנטי אייג'ינג ובעזרתו מוחקים להן את כל הקמטים, זה נקרא רמאות, אם משתמשים בו בשביל לתקן פגמים אסתטיים, אין בזה שום דבר פסול, אם משתמשים בו בשביל להצר היקפים, זה כבר לא בסדר ובמקרה כזה סימון מתאים צריך להבהיר את העניין. אבל כאן האשמה היא לא של הדוגמניות, אלא של משרדי הפרסום ו/או העורכים המוציאים תמונות כאלה לאור.
כאשר בתי תגיע לגיל הזה, ואני יודעת שדוגמנית רזה היא לא תהיה, אם היא תהיה דומה לאמא שלה, אני אעשה כל מה שביכולתי כדי לגרום לה להרגיש אהובה ושווה בלי קשר לאיך שהיא נראית. לא כולנו נועדנו לדגמן, לא כולנו נולדנו לשיר ולא כולנו נהיה סלבס. אני כן אעניק לה סביבה תומכת, אנסה לחשוף אותה לכמה שיותר מודלים לחיקוי שרק אפשר, וכמובן ואיך לא, לשמור על פאסון, תוך תשומת לב לצורה שלה ולמידותיה, יהיו אשר יהיו.
מי שעוקב אחרי הגיגיי כבר יכול לנחש מה דעתי על הנושא, ואחלק אותה לשתיים. קודם כל החלק של הדוגמניות. אני לא "מעודדת רזון" ואני לא בעד אנורקסיה, אני מעודדת זכות בחירה, חינוך נכון והגיון בריא. ולכן אני מתנגדת לחוק.
נשים באות בכל הגדלים, הצבעים והצורות. אני אישית, בראותי דוגמנית רזה העוטה עליה את מיטב מחלצות פראדה, מתעניינת יותר בבגדים, הדוגמנית היא משנית מבחינתי, אבל אני אשה בוגרת, החוק לא בא "להגן" עליי.
בעניין האנרוקסיה, זוהי מחלת נפש הנובעת מחוסר איזון כימי במוח, המקרים הראשונים של אנורקסיה שתועדו היו בימי הביניים, כשנערות צעירות הרעיבו את עצמן מסיבות דתיות, הרבה לפני המצאת הפוטושופ או הפראדה. זה מאוד פופוליסטי להאשים את תעשיית האופנה בגרימה למחלה הזו. מה גם שהסטטיסטיקה מצביעה על כ 200 נערות בשנה שמתות מאנורקסיה, זה מאוד עצוב, אבל לא מדובר באפידמיה שמחייבת חקיקה ורעש תקשורתי כה גדול, במיוחד שחקיקה של חוקים אחרים הנוגעים ישירות למחלה, כמו אשפוז בכפייה של נערות הסובלות מאנורקסיה נתקלו בגרירת רגליים ואם אני לא טועה, רק השנה, בשעה טובה עבר החוק בכנסת.
זה נכון ואני לא משלה את עצמי שזה אחרת, שדימוי עצמי נמוך יכול לגרום לנערה מתברגת שאופייה לא עוצב והיא נתונה להשפעה של הסביבה לפתח הפרעות אכילה בגלל מה שהיא רואה על מרקע הטלויזיה או דפי העתון שלה. גם אני הייתי נערה מתבגרת וגם אני קינאתי. קינאתי בבחורות גבוהות עם רגליים ארוכות שלי בחיים לא יהיו, קינאתי בבחורות כחולות עיניים וכאלה בלי רווח בשיניים, קינאתי בבחורות שחומות ממני שאין להן נקודות חן כמו לי, וקינאתי בבחורות בלונדיניות עם שיער חלק. גיל ההתבגרות זה הגיל שבו אנחנו מרגישות מכוערות ולא משנה מה, קראתי מספיק ראיונות עם דוגמניות שהיום נאסר עליהן לעבוד בתחומן שמתלוננות כי בגיל ההתבגרות הן היו גבוהות מדיי ולא היה להן ציצי. אי אפשר להגן על נערה מתבגרת מדימוי עצמי נמוך, זה שלב שמגיע ועובר, בתקווה בלי מחלות והפרעות כאלה ואחרות. זהו תפקיד ההורים לספק לבנותיהן המתבגרות מקורות השראה מגוונים, כאלה שלא כוללים רק דוגמניות, ולצורך העניין גם לא כוכבות אינסטנט, בוגרות ריאליטי שלא תורמות ולו דבר לעולם התרבות הישראלית.
אני לא מצפה מבנות נוער שיתלו פוסטרים של עדה יונת בחדרן, וגם לא יעקבו אחריה בטוויטר, זה לא ריאלי. אני כן מקווה שיהיו בטלויזיה שלנו יותר תכנים המכוונים לגילאים האלה שיכילו נשים מפס ייצור אחר, לא X מהעונה הY של תכנית ריאליטי Z, ולא K שהגיע למקום הJ בגמר בעונה הL של כוכב נולד. היום כולם רוצים להיות סלבס, ללא שום קשר לכישרון או יכולות כלשהן, ופה הבעיה, לא בדוגמניות הרזות.
אם כבר הכנסת בצורה כה גסה רוצה להתערב בתעשיית האופנה, אולי שתכריח את רשתות האופנה הישראליות והזרות לייבא בגדים במידות יותר גדולות מ 40-42, חוק הדוגמניות לא ימלא פתאום מדפים בבגדים במידות גדולות יותר. בעיה עם דימוי עצמי נמוך? ברור! כשבחורה בת 15 נכנסת לרשת חנויות שאך אתמול היא צפתה בהתנפלות ההמונית על שעריה ומוצאת שמידותיה הן מחוץ לסקאלה שאותה החנות משרתת, זה עושה יותר נזק מכל תמונה של עדי נוימן או גל גדות שתוכלו למצוא בז'ורנל.
זהו חוק פופוליסטי וארכאי, ומהווה יריקה בפניו של עם ישראל, שמשלם את המשכורות של האנשים שהעבירו אותו, אגב ברוב של 10 חברי כנסת, כן, מתוך 120...
ומה נשאר לי להגיד על הפוטושופ? אם משתמשים בו על ג'ניפר לופז או דמי מור שבאות לפרסם קרם אנטי אייג'ינג ובעזרתו מוחקים להן את כל הקמטים, זה נקרא רמאות, אם משתמשים בו בשביל לתקן פגמים אסתטיים, אין בזה שום דבר פסול, אם משתמשים בו בשביל להצר היקפים, זה כבר לא בסדר ובמקרה כזה סימון מתאים צריך להבהיר את העניין. אבל כאן האשמה היא לא של הדוגמניות, אלא של משרדי הפרסום ו/או העורכים המוציאים תמונות כאלה לאור.
כאשר בתי תגיע לגיל הזה, ואני יודעת שדוגמנית רזה היא לא תהיה, אם היא תהיה דומה לאמא שלה, אני אעשה כל מה שביכולתי כדי לגרום לה להרגיש אהובה ושווה בלי קשר לאיך שהיא נראית. לא כולנו נועדנו לדגמן, לא כולנו נולדנו לשיר ולא כולנו נהיה סלבס. אני כן אעניק לה סביבה תומכת, אנסה לחשוף אותה לכמה שיותר מודלים לחיקוי שרק אפשר, וכמובן ואיך לא, לשמור על פאסון, תוך תשומת לב לצורה שלה ולמידותיה, יהיו אשר יהיו.
