שומרת על פאסון חוגגת שנה של קיום ומסכמת את שנת 2010

כל כך מהר עברה לה שנה ואני בכלל לא שמתי לב. התחלתי אותה במילאנו ואסיים בגבעת שמואל, התחלתי עם 4 שכבות בגדים פלוס צעיף פלוס כפפות ואסיים בג'ינס וטישרט, אתרפק לי על זכרונות מתוקים (כי מי רוצה לשמור את הרעים....?) ממילאנו ואתנחם בנוכחותם של חברים טובים שלא ראיתי מזמן.

היתה זו שנה טובה עבור עולם האופנה המתאושש ממשבר מדכא ומסחרי במיוחד. הסקיני אט אט מפנה קצת מקום לגזרת הפדלפון, הגזרה עולה מעל לחריץ הישבן, הגזרות פחות צמודות, המחשופים פחות עמוקים, ההדפסים יותר עליזים והצבעים יותר בוהקים. ככה אני אוהבת! חבל רק שבארץ רוב הטרנדים האלה ממאנים להיאמץ. הישראלית הממוצעת עדיין אוהבת להראות את מה שיש, עדיין צבע בוהק נחשב פה ל"גרוזיני", כמו גם הדפסים נועזים. עדיין חצאית מתחת לברך נחשבת לדוסית, עדיין אם זה לא צמוד עליי משמע זה גדול עליי, אבל אני לא מתייאשת, אמנם "שומרת על פאסון" הוא לא הבלוג הכי פופלארי ברשת (וזה בלשון המעטה) אבל כפי שזה הסתבר לי לא מזמן, רומא נבנתה ביותר מ800 שנה! אז אמנם טעם טוב הוא לא עיר בעת התיקה, אז אני מקווה שיקח לי פחות זמן, אבל גם זה לא תוך יום ובאמת יש לי אמונה שאפשר לשכנע אותכן להתלבש עם קצת יותר סטייל.
אחד הטרנדים שהכי אהבתי השנה הוא סגנון שנות החמישים העליזות, בהם אשה ידעה את מקומה מאחורי הכיריים או מכונת הכתיבה, הגבר ידע לפרנס כמו שצריך והכל נעשה דרך מסך סמיך של עשן סיגריות, כמו שזה מוצג ב"מד מן" הסדרה שהפכה ללהיט היסטרי וסחפה אחריה מיליוני צופים ומעריצים. אז אמנם אני לא צופה בסדרה אבל אני ממש אוהבת את הסטייל.

מארק ג'ייקובס, קיץ 2010

כמו שכבר ציינתי השנה שבו לחיקנו המכנסיים המתרחבות ואיתן גם הסגנון הגברי של חליפות שלושה חלקים מחוייטות, שימוש בבדי צמר מפוספסים (פינסטרייפ במקצועית), בלייזרים וחולצות מכופתרות

Balmain חורף 2010. גברי ומתרחב

צבעים עזים והדפסים משוגעים תמיד היו מנת חלקי והיוו עבורי השראה רבה. אז למרות שלא כל יום אני יוצאת אל הרחוב לבושה צהוב וקוראל אבל בימים שכן, אני מבסוטה יותר (שמתי לב לזה) וזו הוכחה שצבע עושה לאנשים טוב על הלב, או לפחות לאנשים שלובשים אותו.

 Marc by Marc Jacobs קיץ 2010

Lacoste חורף 2010

כמובן ששום דבר מאלה כמעט ולא ראיתי ברחובותיה המזוהמים של תל אביב, אלא עוד ועוד מחשופי קרושה, בדים סינטתיים, נעלי אצבע וחזיות למכביר אבל המעטות שדווקא כן אימצו את האופנה והסטייל זרחו מבחינתי באור יותר בוהק מאשר לו היו מסתובבות ברחובות אירופה, שכן נראו כפנינים או אבני חן בערימות על ערימות של חצץ משמים. אני מקווה לראות יותר ויותר פנינים ואבני חן בשנה הבאה. מבחינתי מכאן אפשר רק להשתפר.

ולסיכום הקליפ האהוב עליי השנה עם שיר פאנקי במיוחד שעושה שמייח וטוב על הלב שזו דרך מצויינת לסגור שנה קשה.
לחיים!

טרום-קולקציה

איזה כיף סופסוף להתיישב לכתוב פוסט אופנה. בתקופתי העליזה במילאנו היתה לי האפשרות כל יום ראשון כמו שעון להוציא פוסט חדש אך לא כך הדבר בארץ. פה יש משפחה, יש חברים, ארוחות ועל האשים אז הבלוג נדחק לו לתחתית סדר היום וכך יצא שכבר שבועיים פלוס לא כתבתי. זה ממש לא בסדר ואני מבטיחה לכם (ובעיקר לעצמי) לנסות להשתפר ולהיכנס לאיזשהי שגרה ותדירות קבועה בפוסטים שלי.
בשבועיים האחרונים עקבתי אחרי יציאתן של קולקציות הטרום חורף של 2011. כמובן שלא כל התעשייה משתתפת ומילאנו למשל בכלל לא נטלה חלק בעניין, בלונדון יצאו רק שלוש קולקציות (אף לא אחת מהן ראויה לציון) ובפריז אחת, של שאנל כמובן.
שבוע האופנה הזה, בו בלט בחסרונו מארק ג'ייקובס היה שייך ליהודי אחר, מקס עזריה. עזריה הציג 3 קולקציות, שתיים מהן מצאו חן בעיניי. הראשונה למותג הצעיר שלו BCBG Max Azria כוללת שמלות קלילות עם הדפסים גיאומטריים ומשחקים של אטום ושקוף. הגזרות יכולות להחמיא לטווח רחב של צורות בהן יכולות לקוחותיו להפתיע אותו שכן הן נשפכות ולא צמודות. קולקציה מאוד מסחרית ועם זאת מעניינת ומרעננת.

BCBG Max Azria

קולקציית Hervé Léger by Max Azria עושה בדיוק ההפך, היא שולחת את לקוחותיה דחוף לחדר הכושר שכן השמלות אולטרה סקסיות וצמודות לגוף. הצורות הגיאומטירות נותנות תחושה ארכיטקטונית ועל רקע קיר הבטון הקולקציה נראית קשוחה ומהוקצעת.

Hervé Léger by Max Azria

הקולקציה הבאה שתפסה אותי שייכת גם היא ליהודי אשר חי בניכר והפעם מדובר בישראלי לשעבר אלי טהרי. טהרי מציג גם הוא קולקציה צבעונית, מאוד אהבתי את כפפות העור שלו ואת גזרות המכנסיים. שילובי הצבעים מקנים לקולקציה פן נוסף של תחכום

Elie Tahari

ואם חסרים לכם עוד יהודים, אז דונה קאראן הוציאה ליין חדש בשם Lifestyle לקהל לקוחות רחב יותר שכן היא הכריזה שטווח המחירים שלו יהיה 25% נמוך יותר מהליינים האחרים שלה. הקולקציה מתאפיינת בהרבה כיווצים ובדים נשפכים שיכולים להחמיא להרבה סוגים של נשים, תחושה חורפית ומכורבלת שגרמה לי להתגעגע למילאנו עד מאוד ומעיל טרנץ' אוברסייז אחד ששבה את ליבי.

Donna Karan

שני מעצבים צעירים שנחשבים להבטחה של דור העתיד, הבשורה החדשה שיוצאת מניו יורק הלא הם ג'ייסון וו וטאקון, אשר בבגדיהם אוהבת להתעטר לא אחרת מאשר אייקונית האופנה שלא בצדק מישל אובאמה, הציגו גם הם קולקציות חזקות. מבחר שמלות מיני בגזרות שונות ומכנסיים נכונים באווירה רומנטית מג'ייסון וו וקולקציה קלילה בשחור ולבן עם הבזקים של אדום וצהוב מטאקון.

זה רק אני או שגרביים עם סנדלים עושים קאמבק מטורף ונהיים עכשוויים, טרנדיים ומגניבים?? אני בעד...

Jason Wu

Thakoon

קולקציה בוגרת יותר ראינו מבית האופנה הוותיק Ports 1961 עם גזרות משוחררות וחצאיות שלא מעיזות לחצות את קו הברך. המותג קיבל חשיפה גדולה כאשר לא אחרת מאשר מישל אובאמה (אמרתי כבר שהיא ממש לא אייקון אופנה?) צולמה לבושה באחת משמלותיו. מישל או לא מישל, זו קולקציה חזקה לנשים סולידיות וגם הסולידיות פחות יכולות למצוא בה פריטים לשידרוג הגרדרובה שלהן, כגון כפפות המרפק הנהדרות הללו והג'קט המגניב משמאל.

Ports 1961

אחרון חביב אני מביאה לכם את המותג Tibi של איימי סמילוביץ'. השנה היא השיקה אתר מכירות ישיר ומאז היא מאושרת. לדבריה עכשיו היא יכולה לזנוח את הדאגות בקשר לסחירותו של דגם זה או אחר, הכמויות המוזמנות ואיך זה ילך בקרב הקניינים, היא אומרת שדרך האתר היא מצליחה למכור גם את הדגמים הפחות רגועים ומסחריים שלה ובשבילה זה עובד נהדר. הוא מציעה לנו קולקציה חנונית משודרגת עם הרבה גזרות רחבות, הרבה קאמל, שהוא הצבע החם של העונה ונעלי בובה מתקתקות עם קשירה ברקסול.

Tibi

בין נימוס לצביעות

1. להגיד "שלום" ו "תודה" זה מנומס. להגיד "תעביר לי בבקשה את המלח" במקום "תביא ת'מלח" זה נימוס. אין שומדבר צבוע בקצת דרך ארץ.
אני מתפלאה רבות על חוסר הנימוס של הישראלים והרבה אומרים לי ש"אנחנו עם חם שאוהב דוגרי. בלי צביעות, אתה מי שאתה ואין סיבה להסתיר את זה" מסכימה לגמרי! לכן כשאנשים קוראים לי "ממי" או "מתוקה" (מדובר באנשים שלא מכירים אותי כגון זבניות בחנות, טלפניות במרכז לשירות לקוחות בטלפון וכו' ) אני מרגישה את הצביעות. איך אפשר לקרוא למיזנטרופית נרגנית כמוני ממי?! אני בכלל לא מתוקה! לזה קוראים צביעות. תודה, סליחה ובבקשה, למשל, זה נימוס, זה חינוך וזה נחוץ ועדיף על כל הסופרלטיבים שאנשים מחלקים אחד לשני ללא שום סיבה.
2. סצנריו בחנות בגדים:
לקוחה: בכמה השמלה?
זבנית: X, אבל עכשיו היא במבצע והיא עולה 0.7X
לקוחה: יופי, אפשר למדוד?
זבנית: בבקשה
לקוחה: וואוו איזה יפה לי, איזה נעים! יש בעוד צבע?
זבנית: כן! בשלושה צבעים
לקוחה: כן אבל משהו פה אני רואה לא יושב טוב, אפשר אותה אחת אבל אחרת?
זבנית: בבקשה, חדשה מהמדף, מעולם לא נמדדה.
לקוחה: היא לא רחבה יותר? ארוכה יותר?
זבנית: זו אותה שמלה בדיוק
לקוחה: אולי אני אמדוד עוד אחת
זבנית: בבקשה, אני פותחת לך עוד אחת חדשה מהשקית.
לקוחה: לא, זה אותו דבר, אני רוצה לקחת
זבנית: בשמחה 0.7X בבקשה
לקוחה: אממממםםםםםם, אני אחשוב על זה , אעשה סיבוב....
זבנית: אני יכולה לארגן לך חצי מחיר
לקוחה: נהדר! אני אקח עוד אחת! אהבתי מאוד את זאת (מוציאה שמלה נוספת)
זבנית: בבקשה, גם היא קיימת בשלושה צבעים
*אחרי שהלקוחה עברה את אותו תהליך כמו עם הפריט הראשון, מדדה שלוש שמלות מאותו הצבע רק כדי לראות שהן שוות והשוותה אותן בפריסה על השולחן מבחינת אורך, רוחב וצבע, בשעה טובה הוחלט לקחת גם אותה.
זבנית: עשית בחירה טובה, זה יעלה לך 2X/2 בבקשה.
לקוחה: מה, אי אפשר הנחה?
זבנית: כבר נתתי לך את שתיהן בחצי מחיר
לקוחה: אבל קניתי הרבה
זבנית: מצטערת, זה המקסימום שאני יכולה לתת לך.
לקוחה: מה זה? זה יקר! ב*רשת המונית באיכות ירודה* אני מוצאת את זה ביותר זול!
זבנית: כן אבל אנחנו לא *רשת המונית באיכות ירודה*, אנחנו *שם המותג*
לקוחה: מי אתם בכלל?? מי בכלל מכיר את *עיוות מכוון של שם המותג*?? מה זה? זה בכלל סינטתי! מה זה המחירים האלה?!
זבנית: צר לי שאת מרגישה ככה, את מוזמנת ללכת ל*רשת המונית באיכות ירודה* ולבדוק את הסחורה שלהם
לקוחה: טוב טוב, באמת, חבל שלא הלכתי לשם באמת. כדאי מאוד שאהנה מהפריטים שהרגע רכשתי, זה עולה לי ביוקר!
אני רושמת לך צ'ק לעוד חודשיים....

כשאנחנו באים לקנות בחנות בגדים, יש לקחת בחשבון שלתוך המחיר של הבגד נכנסת עלות היצור, המשלוח, המכס, ההובלה, האפסנאי שמסדר את זה במחסן, הזבנית, החשמל, הארנונה, השכירות, המים, האוכל וכמובן שגם בעל העסק צריך להרוויח משהו. יש לכבד את כל האנשים האלה ותמיד לקחת בחשבון שכשאנחנו מתמקחים ויורדים במחיר, התשלום לכל אלה מתמעט, בד"כ בעל העסק לא יחסוך מפיו אלא מאחד מהשלבים הזוטרים יותר בשרשרת, כל עבודה מכבדת את בעליה וכמו שאנחנו לא מתווכחים עם הרופא שעושה לנו בדיקה פרטית, המיקוח על המחיר של השמלה שבאת לרכוש הוא נלוז לא פחות. המחיר לא נראה לך תואם את איכות הבגד? הניחי אותו בצד, ברכי את הזבנית לשלום ולכי ל*רשת המונית באיכות ירודה*. לא כל חנות היא שוק ולא תמיד יאה להתמקח. השמירה על פאסון היא גם השמירה על זכותו של כל אדם להרוויח את לחמו ביושר.

הקייזר הבא?

ללא ספק התאקלמות היא עבודה במשרה מלאה. החום, התחבורה הציבורית המזעזעת (חצי שעה חיכיתי ל47 הזה בשבע וחצי בערב והוא לא בא!), השינוי בהרגלי התזונה והפעילות הגופנית, הקניות לדירה החדשה, הניקיונות ושאר התופעות החדשות בחיי כמעט השכיחו ממני את האהבה הגדולה שלי; אופנה. אחרי שבוע שלם של התרוצצויות לא נורמאליות בהן לא היה לי זמן לעיין במקורות שלי כל כך נהניתי לשבת ולדפדף בעמודי הכרומו המטאפוריים של האינטרנט. נתקלתי בידיעה מבית היוצר של מיודעינו היקר קארל לאגרפלד.
קארל שכידוע אינו הפרגית הכי צעירה בלול, דוחק לאט לאט ובנחישות את קו גיל ה 80 ומתחיל להרהר מה יהיה אחרי שיעזוב את בית האופנה שאנל. בראיון לירחון Numero לאגרפלד התחבט בשאלה מי יירש את מקומות כאשר יגיע יומו ומפרקי אצבעותיו לא יצליחו יותר להחזיק עיפרון ולצייר סקיצה והתבקש לחלוק עם קוראי הירחון את לבטי ליבו באשר לזהותו של היורש. לאגרפלד, אדם לא עקבי בדעותיו, רמז לא אחת על מעצבים צעירים כגון ג'רמי סקוט בתור יורשים פוטנציאליים אך הפעם השליך את יהבו על היידר אקרמן.
אקרמן מעצב צעיר בן 39 (צעיר זה עניין של פרספקטיבה) בוגר האקדמיה לאמנויות של אנטוורפן הפך בשנים האחרונות ממעצב אלמוני ללחמניה חמה בשוק האופנה הבינלאומי. אחרי שמרטין מרג'לה הציע לו בכבודו ובעצמו להחליף אותו בעת פרישתו מבית האופנה הנושא את שמו, סירב אקרמן בנימוס ונשאר נאמן למותג שלו. רבות משווים אותו לריק אוונס (מקווה שקראתם את הכתבה שלי עליו) ומציינים לשבח את הסגנון האינטיליגנטי והמהוקצע שלו, שיטות דירוג הבד הבלתי קונבנציונאליות שלו, שילובי החומרים והצבעים והדוגמאות הבלתי שגרתיות שלו.
אז ללא הקדמות נוספות, אתן לכם ליהנות מלקט של שלושת הקולקציות האחרונות שלו. אשמח כמובן אם תכתבו לי האם לדעתכם הוא ראוי להחליף את הקייזר לאגרפלד ולמלוך באימפריית שאנל ב50 שנה הבאות.

שמלות ערב קצת אחרות ונועזות 

קיץ 2011

ריזורט 2010

קולקציה מרשימה לחורף הנוכחי. שילובי עור, עור בחיתוכי לייזר, ג'רזי ופרווה יוצרים מראה מתוחכם ומעניין.

מיאו, חתולה

אז חזרתי לארץ.
אחרי אחד עשר חודשים בהם לא הייתי בארץ חזרתי לתמיד. עת עשינו את דרכנו אישי ואני בליווי חמי משדה התעופה, קידם את פניי בניין לאונרדו (זה שהיה פעם שרטון) ומיד אחריו בר רפאלי בפיג'מה ורודה וירכיים מרוטשות עם הכיתוב Basic is Beautiful (מישהו צריך להסביר להם שם שאין שום דבר בייסיק בפיג'מה ורודה). כמה רומנטי, בר ולאונרדו מביטים על נוסעי איילון הקטנים ממרום ושומרים עליהם. כמובן מיד עלו למול עיניי שלטי החוצות של מילאנו, בהם רואים אנשים יפים ואלגנטיים; ברברי, דולצ'ה, ארמאני ופראדה, מאחרונות הקולקציות שלהם. זה כבר לא יהיה יותר, מעכשיו בר רפאלי בטרנינג ודוגמן לא מגולח בג'ינס מיושן וחולצת פלאנל מרופטת, שיא הפאסון הישראלי, תענוג.
במילאנו עליתי למטוס לבושה ב4 שכבות וצעיף, כשיצאתי מהשדה קיבלתי בוקס לח וחם בפנים "וולקאם טו יזראל" המקום בו החורף לעולם לא מגיע. עשיתי בחירות לא נכונות כאשר ארזתי מזוודות ונשארתי נטולת מלבושים בסתיו המהביל של ארצנו הקטנטונת.
מפאת אבל הפרידה ממילאנו והשוק התרבותי לא התעדכנתי במה שקורה בעולם האופנה, רק שקבוצת LVMH שמאגדת בתוכה בתי אופנה כגרון גוצ'י ולואי ויטון נמצאת בשלבים סופיים של המשא ומתן לקניית הרמס, כאמור, המותג היקר בעולם. בשבוע האחרון חדשות אלה נראו לי זניחות. כשאתה עובד כל כך קשה על השגת חיים, עסקאות ענק כאלה פחות מעניינות.
אז מצאנו דירת גג בבניין באוהאוס ישן בהרצליה, טפו טפו טפו, גם עבודה מסתמן שתהיה בקרוב, אופטימיות זהירה והעיקר לא לעשות עין הרע (חמסה חמסה).
לשיפור מצב הרוח פונקתי בזוג נעליים חמודות מתוצרת כחול לבן (כך נאמר לי בחנות) ממותג הנקרא KOSHKA, חתולה ברוסית, שזה כבר פלוס מבחינתי. בסוף לא נעלתי אותן לראיון עבודה (כמו בתכנון המקורי) מפאת החום הכבד אבל אני מחכה כבר לשבוע חורף שיגיע ואז אחרוש עליהן כמה שרק אוכל.

שבוע הבא מקווה ליותר פאסון

המוזות שותקות

כמה שלא ניסיתי לכתוב היום פוסט אופנה, לא הצלחתי. עוד 3 ימים אני חוזרת לארץ וכל זאת בצל איום השביתה של ההסתדרות. קשה לשמור על קור רוח...
שש וחצי שנים במילאנו זו תקופה לא קצרה ולחזור לארץ זה מפחיד. הרבה אנשים שואלים אותי "נו, כבר מתרגשת?" ואני שואלת מה יש פה להתרגש? לעזוב את הדירה היפהיפיה שלי, שכמוה לא אמצא בארץ, עם רצפת השיש המשוגעת, שתי מרפסות עם נוף פסטורלי איטלקי עתיק וכמובן הרבה פרטיות? ממש מרגש, אתם הייתם מתרגשים?
למרות שלא תמיד היה קל. להסתדר לבד במדינה זרה זה לא פיקניק והרבה פעמים נתקלים באטימות, טמטום ואף רוע לב אבל כזה שלא הכרת פעם. מתרגלים, מתגברים וממשיכים. סך הכל החיים שלי פה היו יפים; זה נחמד כשעונות השנה משתנות, לעבור מקצר לארוך לגשם ולשלג. זה נהדר לראות אביב פורח וסתיו צהוב כתום, לדלג בשלוליות עם מגפי גומי ולהשאיר טביעות רגליים גסות בשלג בתולי. תמיד ידעתי שאחזור לארץ, אבל לא חשבתי שיעבור כל כך מהר.
כל כך אתגעגע לגלידות האיטלקיות, שכמוהן אין באף מקום בעולם, לא משנה מה אומר השלט של הגלידריה האהובה עליכם, זאת שכאן יותר טובה. אתגעגע למאפים המתוקים, הקנולי, הקסאטה הסיצ'יליאנית, הטיראמיסו. מאוד יחסר לי חופש התנועה, על אף שמערכת המטרו המילאנזית היא מהגרועות באירופה, היא עדיין קיימת וזה כל כך כיף להיות מסוגל להיעלם בצד אחד של העיר ותוך חצי שעה להופיע בצד השני, מרחקים כמו הרצליה- תל אביב נגמעים ללא מפריע ברבע שעה- עשר דקות. איזה כיף שלא צריך לדאוג לטרמפ!
את הפוסט הבא אני אכתוב כבר בארץ בקודש, בתקווה שהמוזות ישובו לזמר. בינתיים אתייחד עם האבל שלי על עזיבת העיר שמזה שש וחצי שנים הייתה לי לבית.

 מגשית מתוקים ממאפיית ה"רגאצי" שליד הבית

שיח הורדים של השכנים, אביב כלשהו

 בשרים לא כשרים בעליל

 גבינות איטלקיות קשות

יאמי

 המרפסת בחורף

 לפעמים נופלים על קרון ריק במטרו אז אפשר קצת להשתולל

ולפעמים מרגישים כמו פרות ברכבת משא

 תצוגה של רוברטו מוסו

 אביב פורח

אביב בפארק

Milano Unica

תערוכת הטקסטיל השנתית של מילאנו

וכמובן הדואומו המרשים במילאנו במלוא הדרו אחרי 6 שנים בהם היה לוט בפיגומים.

אני אוהבת את זה לא מתחכם

"אני אוהבת את זה על הספה בסלון" בירך אותי הטופיק של חברתי ל' בפייסבוק. "אני אוהבת את זה על הדלפק וליד השידה" לחש לי הטופיק של אחת אחרת. במשך יום שלם ראיתי איפה החברות שלי אוהבות את זה. משום מה זה לא סיקרן אותי, זה עיצבן אותי בטירוף, למה לעזאזל אני צריכה לקרא את זה? ויש לי בעיה אחרת, כשאני קוראת דברים אני מיד מדמיינת אותם, ולא היה נעים עם כל התמונות האלה בראש של החברות שלי מקבלות את זה על הדלפק במטבח. ואז הגיעו שני מכתבי שרשרת (כמה שאני מתה על מכתבי שרשרת) שבאופן כללי אמרו שזה לכבוד חודש המודעות לסרטן השד וצריך לכתוב איפה את אוהבת לשים את התיק שלך כשאת נכנסת הביתה. נזכרתי במבצע צבע החזיה של שנה שעברה. עוד במכתב השרשרת היה כתוב שאסור להגלות לבנים, איזה מסתוריות אנחנו שיואו! לא ברור לי מה עבר בראשו הקודח של הגאון שהגה את הרעיון הדבילי הזה, שכן לא ברור מה המטרה בכתיבת רמיזות מיניות זולות (ואין הרבה אנשים ברשימה שלי שהייתי שמחה לקרא עליהם בקונוטציות האלה). למה לא לגלות לבנים? מה העניין? מה בזה בדיוק מעורר מודעות למה? לי זה עשה בחילה קלה בהתחלה ואז גל של עצבים...
סרטן השד הוא עניין רציני ואין להוזיל אותו על ידי טריקים פרסומיים סוג ב'. "סקס מוכר" זה בסדר, אבל מה בדיוק מנסים למכור לנו פה? כי מודעות לסרטן השד היה הדבר האחרון שעלה לי בראש כשקראתי איפה ל' אוהבת את זה.
בסרטן השד, כמו בכל סרטן, גילוי מוקדם חשוב מאוד ועוזר לשפר את סיכויי ההחלמה מהמחלה. לא חייבים מיד לרוץ לרופא הנשים הקרוב ולקבוע תור לממוגרפיה. יש מספר דברים שניתן לשים לב אליהם גם בבית, ועם כמה שזה ישמע מצחיק, גם לתת לבן הזוג להתבונן ולמשש, כי סך הכל גם הוא מכיר את הציצי שלך טוב כמוך, במידה ואת נותנת לו...
חשוב לבצע בדיקות עצמיות בבית, בשכיבה או בעמידה בתדירות של אחת לחודש.  אני מצטטת פה מכתביו של פרופ' יורם כהן, מומחה לאונקולוגיה, מתוך האתר starmed.co.il :


בדיקה עצמית של השד - מתבצעת על ידי האישה עצמה אחת לחודש, לאחר המחזור, וכוללת כמה שלבים: התבוננות מול המראה בידיים מורמות ומורדות, בדיקה ידנית של השדיים ולחץ על הפטמות, כדי לבדוק אפשרות של הפרשה. מומלץ לנשים לבצע את הבדיקה באופן מסודר, מאחר שהדבר כרוך במודעות גדולה יותר לנושא סרטן השד, וכמו כן בעקבות הבדיקה השגרתית האישה מכירה את מראה שדיה ואת המרקם שלהם, דבר שיעזור לה להבחין בשינויים אפשריים. על האישה לשים לב במיוחד להתעבות או למציאת קשריות בשד או בבית-השחי, לשינוי בגודל השד או בצורתו, למשיכה בעור השד, להפרשה מהפטמה, לשינוי בצבע או בתחושה של עור השד.


לנשים מעל גיל 50 מומלצת ממוגרפיה (צילום רנטגן של השד באמצעות מכונת רנטגן מיוחדת) אחת לחודש, לנשים מעל גיל 40 עם היסטוריה של המחלה במשפחה, אחת לשנה. 
לנשים מתחת לגיל 40 מומלץ לעשות את הבדיקה הביתית אחת לחודש וכמובן גם להיעזר בבן הזוג, כמובן שלא כל גבשושית בשד היא סרטן שכן כולירות רבות נדבקות לנו לציצי כמו למשל ציסטות למיניהן וכו'. אם אינך מרגישה בטוחה בבדיקה שעשית בבית, פני לרופא הנשים בהקדם לקבלת חוות דעת מקצועית.


אז בעצם יש לגיטימציה לשלב מיניות בעידוד המודעות לסרטן השד, תעודדו את בני הזוג שלכן לחפון לכן את הציצי,  זו בדיקה ביתית שהם דווקא כן ישמחו לעשות לפחות אחת לחודש; על הספה, על מתלה המעילים בכניסה לבית, על הדלפק במטבח וכו'...


גם לתזונה שלנו יש השפעה על סיכויינו לחלות במחלה הקפדה על תפריט בריא יכולה לסייע בהפחתת סיכויינו לחלות. מתוך האתר naturemed.co.il :


1. צריכת מזונות דלי שומן רווי בפרט ושומן בכלל.
2. צריכת מזונות עשירים בסיבים, בעיקר ליגננים.
3. צריכת מזונות בעלי פעילות אנטי סרטנית כגון ירקות ממשפחת המצליבים, סויה, עגבניות, ירקות ופירות עשירים באנטי אוקסידנטים.
4. אכילת כמה שיותר מזון אורגני וצמצום החשיפה לחומרים כימיקלים.
5. פעילות גופנית שבועית – כדרך לשמירה על משקל תקין.
6. הפסקת צריכת אלכוהול.
7. שמירה על משקל תקין.
8. החשפות מבוקרת לשמש לצריכת ויטמין D


כמובן גם שלצערנו הרב, הסיכויים שלנו לחלות בסרטן השד תלויים בעיקר בגנטיקה שלנו ובדיוק כמו העור החלק שירשת מאמא, הרגליים הארוכות שירשת מסבתא או חילוף החומרים המהיר שהוריש לך אבא, גם סרטן השד הוא ירושה מההורים. אם יש במשפחה הסטוריה של המחלה, יש להיות זהירים כפליים.


לסיום הרשו לי להפנות אותכם לאתר של האגודה למחקר של סרטן השד BCRF, שהקימה הגברת אוולין לאודר, סגנית יושבת ראש "אסתי לאודר", ענקית הקוסמטיקה האמריקאית. הגברת לאודר הגתה את רעיון הסרט הורוד שמסמל את המודעות לסרטן השד. מזה 20 שנה היא מנהלת את הקרן הזו למחקר סרטן השד שמתמקדת בהעלאת מודעות ומציאת דרכים למניעה וריפוי המחלה. 
לכבוד חודש המודעות לסרטן השד אתר BCRF מציע למכירה מוצרים מתחומים שונים שנתרמו מחברות שונות למכירה באתר. ההכנסות ממכירת מוצרים אלה נתרמות להמשך המחקר בנושא. החברה שבה עבדתי, Sabbadini, מציעה שלושה פריטי דבורה ורודה (מתוכם שניים אני בעצמי צילמתי לצורך העניין), כמובן שזה יקר מאוד, אבל האתר מציע מגוון רחב של מוצרים שניתן לרכוש שיהיו שווים לכל כיס.


אם אחרי שקראת את כל הכתוב לעיל רצת אל מול המראה ועשית לעצמך בדיקה ביתית, אני את שלי עשיתי, אם נתת לגבר שלך לעשות את זה, מבחינתי עשיתי שני אנשים מאושרים...


ככה מעלים מודעות

בון טון יפני- קיץ 2011

כאשר קיבלתי עידכון מאחד מאתרי האופנה אליהם אני מנויה ששבוע האופנה בטוקיו התחיל שמחתי לרוב. ליפן יש מין תדמית כזו של מדינת האופנה המשוגעת. ספרי אופנת רחוב יפנית יש בשפע והיצירתיות האקססיבית של היפנים מוכרת בכל העולם. אך יש עוד צד לאופנה היפנית, הצד של ג'וניה וואטאנאבי, של ריי קאוואקובו של פלטות צבעים כמעט מונוכרומטיות, גזרות רופפות ומתוחכמות והרבה דרמה. קיוויתי לראות השבוע קצת מזה וקצת מזה אך התבדיתי. באתר הרשמי של שבוע האופנה בטוקיו כתוב שהוא נועד על מנת לרכז את כל כשרונות האופנה במקום אחד ולהציע לקניינים ועיתונאים שבוע מסודר שבוא יראו טובי המעצבים היפנים את מרכולתם המשובחת. אך כנראה שהמסחריות מדברת בעד עצמה. כמובן שהיו גם מופעים ביזאריים כגון אלה של המותגים Hisui ו Fur Fur שאפילו שלחו למסלול דוגמנית בתוך בובת כלבלב לבן, אבל רוב בתי האופנה הציגו ליינים מאופקים, טרנדיים על גבול הבון טון הפריזאי. זה קצת מעציב אותי, לא בגלל שהיפנים לא יודעים לעשות בון טון, להיפך, הם טובים בזה; אבל הצרפתים עשו את זה קודם. שבוע האופנה בפריז הוא קן הקוקיה של אופנת המיין סטרים, יפן מבחינתי נחשבה על גבול האוונגארד, שבוע האופנה שמציג לנו מה האנשים שמתלבשים בכי מוגזם בעולם יכולים לעשות על מסלול התצוגה. קשה להגיד שהתאכזבתי, כי סך הכל מאוד נהניתי מהתמונות ומהרעיונות ולו הייתי בעלת בוטיק טרנדי באזור תל אביב, הייתי מייבאת הרבה מהקולקציות שראיתי, אבל ציפיתי להרבה פחות מסחריות והרבה יותר קום דה גארסוניות. התבדיתי, לא נורא, עדיין יפה.
אתחיל במותג היפני האהוב עליי G.V.G.V עם שילובי הדפסים בלתי אפשרייים וגזרות זרוקות בשיק.

ומיד אחריו את In Process של המעצב הבריטי סטיבן האל והמעצבת היפנית אוריקה אוהארה, זוג שהכיר באקדמיה סן מרטינס, התחתנו ומאז הם מעצבים ביחד. כמה נחמד

המעצבת Hiroko Koshino עם גזרות א-סימטריות ושילובי צבעים מעניינים, עבודה יפה גם בגרביונים. ליין מעניין ועם זאת אלגנטי, שומר על הסגנון היפני המשוגע על להבה נמוכה בשילוב עם השפעות אירופאיות.

כך גם המעצבת Junya Tashiro שהציגה קולקציה עם גזרות גאומטריות משולבות עם בדים נשפכים, קצת צהוב בוהק והרבה טעם טוב.

Bortsprungt. נראה יפני אחד מצליח להגות את השם של המותג המגניב הזה של המעצב Ya Yu (שיהיו בריאים עם השמות האלה). הוא הציג בחלל עמוס רהיטים ישנים באווירה של חנות עתיקות.

עוד קולקציה מוצלחת מהמותג Araisara של גזרות נשיות בניחוח אירופאי, קצת הזכיר לי את מארני.

עוד שלוש קולקציות באותו הקו אירופאי- יפני

 Matohu

 Miss Ashida

Keita Maruyama

שלוש קולקציות שלדעתי יכלו להשתתף בשבוע האופנה בפריז, שכן הן אירופאיות לחלוטין לטעמי, לא רעות בכלל:

 The Dress & Co

לחלוטין הרמס

 Theatre Products 

Yuki Torii

מאחר ושבוע האופנה של יפן כולל גם קולקציות לגברים, מצאתי שתיים שממש אהבתי. לדעתי הם חזקים יותר באופנת הגברים ולראיה; לא ראיתי מעולם בחור יפני שלא היה לבוש לעילא, עם סגנון מתוחכם.

Discovered

Molfic

קולקציה מהוקצעת, מינימליסטית איך עם זאת קלילה, הבעיה היחידה שלי היתה עם הכפפות לכף רגל האלה, יש בזה משהו מעורר חלחלה, לא נעים בעין. אבל חוץ מזה, קולקציה מושלמת.

ועכשיו הגענו ליפנים האמיתיים מבחינתי; שני מותגים משוגעים שכבר ציינתי בתחילת הפוסט Hisui ו Fur Fur עם שתי קולקציות בלתי מכירות בעליל אבל בחלט מספקות את הצד התיאטרלי של עולם האופנה היפני.

 שמלחת ריצ'רץ' של Hisui. הבובה מוקמה על פלפורמה מסתובבת שבמהלך המופע הפשיטה אותה בתנועות סיבוביות.

 חללית לנוסע אחד

מהפריטים הלבישים של הקולקציה

והכי משוגעים Fur Fur שהציגו קולקציה פיג'מתית עם פיאות אובר סייז וגם סנופי קפץ לביקור.

כל התמונות מכאן

עם כל האמור לעיל, אסור כמובן לשכוח את מה שבזכותו יפן ידועה כל כך; סגנון רחוב משוגע ויצירתי, מחוץ לאולמות התצוגות, פוקדי האירוע הצעירים גנבו מבחינתי את ההצגה עם היצירתיות והתעוזה שלהם. כמה תמונות אופנת רחוב שממש אהבתי מהאתר Japanese Streets:

מומלץ מאוד להכנס לאתר ולדפדף.

אסיים עם וידאו של הקולקציה של החברה Mercibaucoup (לצערי לא ניתן לעשות לו אימבד) ששלחה לי הגולשת גילי (תודה גילי) שמסכם מבחינתי את תמצית אופנת הרחוב היפנית.