יום שבת, 24 בדצמבר 2011

מוניקה

אחרי שיום ההולדת של ג'יזס וחוסר ההתרחשויות סביבו הזכירו לי אתמול שאינני כבר באיטלה, פתחתי את היום בתמונות מהקמפיין החדש של דולצ'ה וגבאנה עם מוניקה בלוצ'י המהממת. בחורה כבר לא פרגית צעירה אבל יודעת לעשות את העבודה. ללא הרבה מתיחות פנים הנראות לעין היא מצליחה להאפיל על ביאנקה בלטי הצעירה ממנה ב20 שנה ולהראות הרבה יותר מעניינת ומסקרנת ממנה.
כיאה לקמפיינים של דולצ'ה וגבאנה, ההפקה מתרכזת במשפחה מטריארכלית איטלקית מהדרום והתמונות אינן של דוגמניות בפוזות מפתות אלא של כל הפמיליה המורחבת שלהן כולל הסבא והילד.
אני אוהבת במיוחד את התמונה הזאת! מוניקה הסקסית מופיעה בה בתנועה חסרת סבלנות טיפוסית ואני כמעט יכולה לשמוע אותה צועקת "Daiiii, Allloraaaaa", קריאת זירוז איטלקית טיפוסית, דהיינו "יאללה תצלם כבר יש לי עוד בישולים לעשות!"
ברקע המשפחה המורחבת מנהלת שיחה קולחת על נושאים בהם רק איטלקים יודעים לפתח שיחה.

ביציאה מהמיסה של יום א'. במילאנו גרתי ממש ליד כנסיה וכל יום ראשון בבוקר היה נפתח בשבילי בקריאות "צ'או!" מרובות של היוצאים מהתפילה, עד כדי כך שזה הפך כבר לפסטיבל חתולים מיוחמים (מאווו, מאוווו מאוווו)

תמונה טיפוסית של האמא והבנים היפים שלה עליהם היא פורשת כפניה.

שיהיה שבוע זריז ונפלא לכולם!
E Buon Natale!

צילום: Mariano Vivanco ו Giampaolo Sgura
התמונות מכאן

יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

סתווית ואני

ככל שעוברים להם השבועות זה הופך כבר לבלתי אפשרי (ובעצם למה לי?) להסתיר את הבטן ההולכת וגדלה שלי. כבר לפני חודש אמרתי יפה שלום לג'ינס המתרחב בגזרה גבוהה שלי שקניתי שנה שעברה ואפילו לא ניסיתי להדחס אליו השנה, כי מה הטעם? גם אם אצליח זה יהיה רק לשבוע. השבוע אמרתי יפה שלום גם לסקיני המפרגן שלי שצמוד בטוסיק אך רחב בבטן וגם זה אחרי ששבועיים תוך כדי יריקה גסה בפניה של המציאות פשוט ויתרתי על סגירת הכפתור שלו והסוויתי את העניין בחגורה וטופ רחב. לאט לאט אני מתחילה להתרגל לעולם הטייץ והטוניקה, לזה שמעיל הטרנץ' המגניב שלי לא נסגר עליי, שלא לדבר על המעילים והג'קטים האחרים. כפי שאתם רואים עדיין קשה להגיד את זה ככה בפשטות, אולי בגלל ששמעתי הרבה סיפורי זוועה שנודבו לי בלי שום רצון מצידי לשמוע על הפלות מאוחרות וסיבוכים זוועתיים, אולי כי פתאום נהייתי מאמינה גדולה באמונות טפלות, אבל בכל זאת, אני אופטימית.
בשבועות הראשונים (זה נספר בשבועות) עבר עליי גיהנום עלי אדמות, הכל כולל הכל היה לי מסריח, פתאום היתה תחושה שכל השכנים מבשלים ביצים רקובות ברוטב שום רקוב ולקינוח בננות רקובות ברוטב נוטלה עבשה. פתאום לא יכול להראות שניצל ובוודאי שלא לחשוב על סטייק. כמובן שכל מה שהתחשק לי זה רק סושי ספייסי טונה קריר ונא, וכמובן שזה אחד הדברים האסורים בתכלית האיסור במצבי הנוכחי. פתאום כולם החליטו שהם מעצבנים אותי ושמים בשמים מסריחים ומשתמשים במרככי כביסה בריח סבל, אפילו למים היה טעם של גיהנום! זה הזמן שבו הבנתי שאין מנוס ועליי להצטייד ברכב פרטי שכן האוטובוס הפך לקופסאת סרדינים עבשה ורקובה של יצורים מבחילים חסרי רגישות שנותנים לי לעמוד בפקקים של כביש החוף ולהקשיב לשיחות המשמימות שלהם בסלולר. משהו שלא סיפרו לי: פתאום 8 שעות שינה זה לא מספיק, גם לא 14, פתאום כל מה שבא לי זה להתרבץ על הספה מתחת לפליז, וכשעשיתי את זה זה היה נמשך שלוש שעות לפחות כל פעם עם הפסקות של חצי שעה לפיפי, לראות שהעולם עדיין קיים והיידה חזרה לפליז. פתאום התחלתי לחלום חלומות היפר ריאליסטיים ולהתעורר טרוטרה וטרודה
התקופה הקשה עברה חלפה לה בהדרגה, הימים מתבהרים והאנרגיות חוזרות וגם לי בא להתפנק קצת בשופינג. אז חוץ משני מכנסיים שקניתי בחנות של אבישג ארבל וטוניקה חומה-זהובה שתפרתי לעצמי במו ידיי ועכשיו קר לי מדיי ללבוש אותה אני לא יכולה לרכוש לעצמי יותר מדיי בגדים ולכן בחרתי להתפנק במשקפי ראייה חדשים וגדולים מבית שאנל דרכם העולם נראה יפה יותר עד כדי כך שאפילו בא לי לפרסם תמונה שלי איתם.


בתקופה הזו גם יותר קשה לי להתרכז בענייני אופנה למיניהם, תשומת הלב שלי נודדת למחוזות אחרים לעתים קרובות מאוד. למשל אני יודעת שהיא כבר שומעת ומזהה את הקול שלי, וקולטת את האינטונציה, לכן אני משתדלת לדבר בנועם, גם כאשרי דברי תועבה בפי, בקרוב היא גם אמורה להתחיל לבעוט בי ולזה אני מצפה כבר בקוצר רוח. שם כבר יש, והיו אנשים שניסו להוציא אותו ממני באיומים וסנקציות, ללא הועיל כמובן, כי כאמור הפכתי למאמינה טפלה לתפארת. עדיין קשה לי להתרגל לרעיון שבקרוב חיי ישתנו ללא היכר, אני מרגישה כמו לפני הגיוס או לפני הטיסה לאיטליה, רק פי אלף יותר, כי זה יהיה לכל החיים, נקווה שאצליח לעמוד במשימה, מקווה להוריש לה את התכונות הטובות שלי והכי חשוב שיעבור כבר הזמן ושתצא לי בריאה ושלמה, חמסה חמסה חמסה.