הכל התחיל אצלי מסתם עוד סיבוב בקניון עם אמא. היות ואני מהפריפריה, אין לי גישה לחנויות הבוטיק הקטנות של תל אביב, את מירב הגרדרובה שלי אני רוכשת בקניונים ובאינטרנט, ומשם התחיל התיסכול העמוק.
כידוע, אני שונאת ללבוש פוליאסטר, זה סיב סינטתי, לא נושם, לא מאוורר בקיץ ולא מחמם בחורף, שומר ריחות גם אחרי כביסות ובאופן כללי, מאבד מאיכותו אחרי שתים-שלוש כביסות. מחירם הנמוך של פריטי פוליאסטר מאפשר לצרכנית לזרוק את הפריט לאחר עונה אחת ועדיין זה יצא לה משתלם, כי השמלה/חולצה/גופיה יפה, אז נזרוק אותה אחרי כמה לבישות, נקנה חדש.
המגמה הזאת מכוונת ולא מקרית והיא נמשכת כבר כ-20 שנה.
תהיתם מתישהו איך הרשתות הגדולות שדוחפות לכן מסות של פלסטיק מצליחות למכור לכן פריטי לבוש אופנתיים ויפים במחירים כל כך נמוכים? זה נקרא פאסט פאשן, כמו פאסט פוד, מהיר, לא איכותי ומספק את הריגוש הרגעי שבבגד חדש. אבל מסתבר שזה מגיע עם מחיר כבד מאוד.
נתחיל במה היה קודם. עד לפני כ-20 שנה תעשיית האופנה עבדה בצורת שרשרת, הבגד, שיוצר במתפרות מקומיות, עמד בסטנדרטים מסויימים, נלבש מספר עונות, אם נקרע הוא תוקן, שונה והותאם לבן המשפחה הבא שילבש אותו. לאחר סיום המסלול של הבגד אצל הצרכן, הועבר לחנויות יד שניה, לצדקה ולמיחזור. סוחרי השווקים במדינות עולם שלישי רוכשים בגדים מהמדינות המתועשות במחירים של בין 12 ל-15 סנט לטון ואז הבגדים נמכרים בשווקי הלבשה במדינות נחשלות במחירי רצפה. כך עבדה התעשיה עד ממש לא מזמן, עד שנכנס הפאסט פאשן לתמונה.
הפאסט פאשן מכוון בעיקר לנערות, מפרסמות הסלפיז, המסתובבות בקניונים, המדפדפות בעמודי הכרומו של מגזיני האופנה ורוצות הכל ומהר, התעשיה נענית לבקשותיהן. מאחר ונערות מתבגרות הן הכוח הצרכני הגדול ביותר בתחום האופנה, הפניה היא לצרכן צעיר, שלא מעוניין באיכות התפר, איכות הבד או אופן ייצור הפריט, מה שחשוב פה זה רק המחיר, ושיהיה כמה שיותר נמוך. כאשר נראה שהמתפרות המקומיות לא מצליחות לעמוד בדרישות התמחור הנמוכות של יצרני האופנה, הייצור עובר למזרח הרחוק, לסין, לבנגלדש, להודו, שם השכר נמוך משמעותית וכך גם תנאי העבודה. לא אכנס עכשיו לסיפורי הזוועה על נערות בנות 12 שהמפעל שמעסיק אותן 18 שעות ביום קורס על ראשן ואף אחד בעולם לא שומע על זה, לא אדבר על הפועל ששואף כימיקלים מסרטנים כל היום ואמצעי המיגון היחידים שעומדים לרשותו הם מטפחת על הפה וזוג כפפות, יש מספיק סיפורים כאלה ואני בטוחה שכולם מכירים אותם, כי אם מפעל אחד מייצר חולצה ב-3$, תארו לעצמכם כמה הוצאות אמורות להיות מגולמות בסכום הזה. המכרה הראשונה של הפאסט פאשן הוא תנאי ההעסקה במזרח הרחוק, המכה השניה היא שעכשיו לסיטונאי השווקים במדינות המתפתחות לא משתלם לקנות הלבשה באיכות ירודה ובמחירי רצפה מהמדינות המתועשות, יותר זול לייצר חדש בסין, וכאן מגיעה המכה הכי גדולה של הפאסט פאשן, הזיהום.
תעשיית האופנה כיום היא התעשיה השניה הכי מזהמת בעולם אחרי תעשיית הדלקים, השניה, לא תעשיית המזון, אלא תעשיית האופנה שדואגת לפמפם לנו זבל בכמויות. החל מתהליך הייצור המזהם של הפוליאסטר, כי יש גבול לכמה כותנה הפלנטה שלנו מצליחה לגדל, ועל אף השימוש בזרעים מהונדסים שצומחים יותר מהר, שטחי הגידול מתחילים להגמר. גידול הכותנה דורש שימוש בהמון מים וקוטלי מזיקים וגם הוא מזהם מאוד, לפוליאסטר אין הגבלה, מאחר ומייצרים אותו מנפט, פלסטיק, על ידי מכונות ותהליכים כימיים, אפשר לייצר כמויות אדירות במחירים מאוד נמוכים.
התוצאה של כניסת האופנה המהירה לחיינו, מלבד האפשרות להתאכזב ממשהו חדש כל שבוע, היא הרים של פסולת, זיהום אוויר, קרקע וים, וניצול מחפיר של פועלים במדינות המתפתחות.
אז מה האלטרנטיבות אתם שואלים?
קודם כל שינוי תפיסה. הגיע הזמן שנתחיל לקלוט ששמלה במאה שקל זו לא שמלה טובה, היא לא עשויה מבד טוב, היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן בארון, היא תלך לפח אחרי כמה לבישות, זו קניה גרועה.
לפוליאסטר ולכותנה המתועשת יש אלטרנטיבות; כותנה אורגנית, המפ, במבוק ועוד, אני כבר מזמן מסתכלת על תווית הרכב הבד לפני שאני מחליטה אם בכלל למדוד פריט בחנות, עכשיו התחלתי להסתכל גם על ארץ הייצור.
החלק הכי קשה זה כמובן לקבל את העובדה שאאלץ להוציא יותר כסף על בגדים עכשיו, וכמובן לקנות פחות וללבוש יותר.
ברגע שגארי יורופסקי שיחרר את ההרצאה המטלטלת שלו על טבעונות הוא התחיל מגמה עולמית של פקיחת עיניים לנוכח זוועות תעשיית הבשר, אף אחד לא האמין שזה יגרום לשינוי כלשהו אבל הטבעונות כאן כדי להשאר, יותר ויותר מסעדות טבעוניות נפתחות, כל סופר שמכבד את עצמו מחזיק מחלקה טבעונית, טבעונים צצים להם בכל פינה וממלאים את הפידים שלנו בפייסבוק בסרטוני זוועה פוקחי עיניים. אוכל טבעוני יקר יותר, אבל אנשים מתחילים להבין שכסף זה לא הכל והגיע הזמן שנלמד להיות בהרמוניה עם העולם הסובב אותנו.
אין שום סיבה בעולם שנמשיך לקנות מחברות נצלניות שמוכרות לנו זבל במחירי רצפה תוך כדי ניצול (בטח שעקיף, כי תראו לי מנכל קונגלורמט אופנה שיהיה מוכן להסתכל לפועל במתפרה בבנגלדש בעיניים ולשמוע מה יש לו להגיד על תנאי העסקתו) של בני אדם, של הפלנטה שלנו ושל העדריות שלנו עצמנו והצורך הזה להיראות "מעודכנים".
יהיה לי קשה לעשות את המעבר, למרות שאת רוב הרשתות הגדולות כבר נטשתי, אני עדיין לקוחה קבועה של גאפ ו s.wear, התהליך שלי התחיל, טבעונות אופנה אני קוראת לזה, פשוט לקרא את התווית ולדעת מה עומד מאחורי זה, ואז להחליט אם אני מוכנה להיות חלק מזה, אני לא.
ממליצה בחום לראות את הסרט התיעודי True Cost כדי ללמוד עוד על הנושא.
