יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

האגדיים: הרמס


היום רציתי לדבר על המותג הכי יקר בעולם. זה לא ארמאני, לא שאנל ולא איב סן לוראן אלא הרמס. הסיבה שהרמס לא מצלצל כל כך מוכר נעוצה בכך שהוא תופס נישה מאוד מיוחדת בכל התעשיה העניפה הזאת.
ראשיתו של המותג הקסום הזה הוא בסוף המאה ה19 כאשר משפחת מהגרים גרמנים פותחת בית מלאכה לרתמות סוסים בפאריז. ת'ירי הרמס (Thierry Hermès), המייסד, לקח על עצמו את המשימה לעשות את הרתמות הכי טובות בפריז וכך רכש לעצמו קהל לקוחות איכותי ונאמן. בשנות ה20 של המאה הקודמת הרמס הוציאו פטנט על הריצ'רץ' והיו הראשונים לייצר תיקי יד לנשים שנסגרים ברוכסן. בשנות השלושים המאוחרות יצאו לשוק צעיפי המשי המוכרים שלהם שלפי הסטטיסטיקה, כל 20 שניות נמכר צעיף אחד כזה, לפי בדיקה שערכתי באתר לממכר צעיפים מחיר של אחד כזה עומד על 169 דולר.
החברה התפתחה והתרחבה לתחומים אחרים; כפפות ובגדי רכיבה, הלבשת גברים, מטענים, ולבסוף גם הלבשת נשים.
בשנת 1956 יצא אל השוק התיק המיתולוגי המכונה ה"קלי" על שם גרייס קלי שהתמשה בתיק העור הגדול של הרמס על מנת לכסות את בטנה ההריונית ובכך להטל בצלמי העיתונות הסקרנים.




גרייס קלי עם ה"קלי"



בשנות השבעים יצאה קולקציית הנעלה לנשים וקולקציות "מוכן ללבישה" (pret a' porter ) המלאות הראשונות לגברים. ב1984 השחקנית ג'יין בירקין מחליפה את תיק הקש הישן שלה בתיק עור חדש ובכך מתחילה את השגעת ושמה ה"בירקין באג", שבעצם עד היום לא נרגעת.



ג'יין בירקין






מאז ועד היום להרמס נוספו ליינים נוספים כגון ריהוט, טקסטיל לבית, מתנות, מוצרי פורצלן וקריסטל ועוד. בשנות השבעים, כניסתם לשוק של מתחרים חדשים וקושי לעמוד בתחרות, שכן הרמס מתמחה ומתגאה בייצור מחומרים טבעיים בלבד, שיטות יצור מסורתיות ודגש על עבודת היד, גרמה למעידה קטנה בעסקים (כנראה שאז היא לא נראתה להם כל כך קטנה שכן בתי היצור עצרו את עבודתם לשבועיים). מאז החברה נמצאת בצמיחה מתמדת ונראה כי היא חסינה לתנודות הכלכלה המודרנית שבשנתיים האחרונות פגעו כמעט בכל בית אופנה.
בשנים 1998-2003 האחראי על ליין הנשים היה מרטין מרג'לה הבלגי, מאביב 2004 הוחלף בז'אן פול גוטייה, בחירה מעניינת, למי שעוקב אחרי יצירותיו של גוטייה מפני שהוא ידוע בפרעותו היצירתי ולהרמס יש מראה מאוד מהוקצע רגוע ונוטף פאסון כזה ספורטיבי- אינדיאנה ג'ונסי חצי קז'ואל אם עם זאת כל כך אלגנטי. על ליין הגברים אחראית ורוניק ניחניאן (Véronique Nichanian )












למעלה: הרמס אביב 2010, הרמס אביב 2010,
למטרה:
הרמס חורף 2004,הרמס חורף 2004 (הקולרציה הראשונה של גוטייה להרמס)

לפי נתונים המתפרסמים באתר הרשמי של הרמס, המכירות שלהם באמת ירדו בשנים 2008-2009 ביחד עם כל הסובלים מהמשבר, כמעט בכל אחת מהמחלקות חוץ מכמובן מוצרי העור, שהיא זאת שהצליחה לשמור על הצמיחה של הרמס גם בשנות המשבר הקשות שעוברות עלינו. 
תיק הבירקין עד היום נחשב לסמל סטטוס ואפילו השקעה כספית בטוחה. המחיר הממוצע של תיק בירקין עומד על 7,500$ וזמן ההמתנה לאחד כזה הוא 5 שנים בממצוע. לפי מחקר שעשיתי בשנה השלישית באוניברסיטה על שוק תיקי היד, בחרנו דגם שכיח של תיק יד שחור מעור ובדקנו מחירים בכל מיני חברות. יצא שתיק שאצל דולצ'ה גבאנה עולה בסביבות ה700 יורו, יעלה אצל ארמאני בסביבות ה1500, בהרמס הוא יעלה 6000! הם באמת בפאזה משלהם.....




















שחור: תיק בירקין מעור תנין וכסף משובץ בפאווה (זה כשיש מלא יהלומים קטנים משובצים ביחד) יהלומים- $64,800 נמכר במכירה פומבית בלונדון ב2005

צבעוניים: שלל תיקי בירקין בגרסאות שונות
בין המפורסמות שמתהדרות בתיק הבירקין: ויקטוריה בקהאם (שנראה כאילו יש לה אספקה בלתי נגמרת של התיקים שכן היא מצולמת לא אחת על ידי הפפראצי כל פעם עם גרסה אחרת של הדגם), אופרה ווינפרי, ג'וליה רוברטס, סופיה קופולה ועוד.

בתמונות: הרמס אביב 2010 גברים/נשים















סורי על הבלגאן, אבל העורך תוכן פה הוא על הפנייייים!!!!

יום שבת, 26 בדצמבר 2009

חוק הפטושופ ואני


עם כל הכבוד לחברי כנסת אדטו ודנון, אני לחלוטין מתנגדת לחוק הפוטושופ. "מחקרים מוכיחים כי אחת הסיבות להפרעות אכילה בקרב צעירות הינה השפעת המדיה והפרסום המציגים כמודל לחיקוי נשים רזות במיוחד, ובכך משפיעים על הסטנדרטים של בני הנוער" טוענת אדטו בהסבירה מדוע הוצע החוק. אתייחס לעניין בשני תחומים. הראשון, תעשיית האופנה.
עיתונים כמו ווג, אל, מריקלייר, הארפרס בזאר, W ודומיהם מיועדים לקהל יעד של נשים בגילאי 18 ומעלה, בעיקר כאלה שיכולות להרשות לעצמן ליהנות ממה שהירחון מציע. ירחוני אופנה אינם מיועדים לילדות מתבגרות כי בגיל הזה הן יותר מושפעות מהסביבה, פחות מקשיבות להורים ובטעות יכולות לחשוב שמה שהן רואות בירחון אמיתי הוא ויתרה מכך, לנסות להידמות לדוגמניות המעטרות את עמודיו. דוגמניות רזות מהלכות על מסלולי התצוגות מזה 5 עשורים, עם תחילת הקריירה של טוויגי, הדוגמנית הכחושה הראשונה,
שלושה עשורים לפני המצאת הפוטושופ.
מאז עברנו דרך ארוכה, מתקופת הסופר מודלס (קלאודיה שיפר, סינדי קמפבל, לינדה אוונג'ליסטה וכו') דרך קייט מוס וההרואין שיק עד שהגענו עד הלום, עם פיליפה המילטון שעברה ריטוש מרושע אצל הגרפיקאים של ראלף לורן והוצגה בעיתונות היפנית בפרסומת למותג.
ממבט אחד על התמונה הידועה לשמצה אפשר להבין שנעשתה פה עבודת גרפיקה גרועה ואף אישה הגיונית ושפויה לא תחשוב שבאמת ככה נראית הדוגמנית, הרי ראשה רחב יותר ממתניה!
צריך להיות בשלים בשביל לקרא עיתוני אופנה, ילדה בת 14 אולי לא תדע לעשות את ההבחנה ותחשוב שבאמת ככה נראית אשה.
הפוטושופ הוא חברו הטוב של הדוגמן/שחקן/סלב בגלל שזאת תכנה שמאפשרת לך לקום בבוקר עם חצ'קון ולא להשתגע מזה, זה מאפשר לדוגמנית שאולי ירדה על איזה המבורגר ועכשיו יש לה בליטה, לא לדאוג לגביה כי הגרפיקאי הנחמד יכסה לה אותה. הרי אף אחד מאיתנו לא אוהב לראות אנשים מחוצ'קנים עם שקיות בעניים, כתמי לידה וצלוליט בירחוני האופנה שלנו. חלק מהעניין הוא שהם מוכרים לנו חלומות, הם נותנים לנו עולם של פנטזיות שכל אחת יכולה ללכת עם תיק בירקין ולהשתמש בקרם פנים של מדונה. אם במציאות אחפוץ, אפתח לי את העיתון היומי ואהנה מתמונותיהם של אנשים אמיתיים, פוליטיקאים שמנים, רוצחים, נרצחים, סובלים, מנצלים, כוכבניות שנתפסו בעדשת הפאפארצי.....
אני פותחת עיתון אופנה בשביל ליהנות מהאסטתיקה, היצירתיות ומהיופי, גם לדברים האלה יש מקום בעולם, ופוטושופ הוא זה שעוזר להם להפוך למציאות מדומה על דפי הירחון.
כמובן הכל עניין של מידתיות, אם תקלידו PHOTOSHOP DISASTERS בגוגל, תמצאו תוצאות מאוד מצחיקות. לדעתי, עבודות כגון התמונה הידועה לשמצה המילטון, הפנים המתות של מדונה בקמפיין של לואי ויטון ועוד לא היו אמורים בכלל לצאת לדפוס אם מישהו היה באמת מסתכל עליהם ובודק אותם לעומק לפני זה. כמו בכל דבר בתעשייה, החל מטקסטיל עד לתנאי העסקת עובדים (ואני מודה שחלק מהתחומים עובדים תחת פיקוח יותר נוקשה מהאחרים) צריכה להיות פה רגולציה, צריכים לעמוד בסטנדרטים מסויימים כי הרי זה לא אינטרס של אף חברה שיעשו ממנה צחוק או רחמנא ליצלן יחרימו אותה בגלל עבודת פוטושופ גרועה.
התחום השני הוא תחום הפרסום, שבו בשביל למכור קרם פנים לבנות 25 פלוס משתמשים בדוגמנית בת 17, או שכשלוקחים את אותה טוויגי, בשנות השישים לחייה היום, לפרסומת לקרם פנים ולא משאירים זכר לכל השנים שעברו על פניה.
אני בד"כ לא מאמינה לפרסומות, כל הקטע בפרסומת הוא להגזים ולגרום לך לחשוב שמוכרים לך לא פחות מאשר את פלא העולם השמיני. הרי השניצל הקפוא לא באמת טעים כמו עוף טרי, ורד בול לא באמת נותן לך כנפיים, אז אני לא מבינה למה אנשים צריכים להאמין שטוויגי חזרה אחורה בזמן?
חוק הפוטושופ עבר בצרפת ב2003 ומאז על כל פרסומת שעברה ריטוש כתוב למטה שהתמונה עברה ריטוש, אני לא הצלחתי למצוא נתונים סטטיסטיים על הפרעות אכילה בצרפת, אבל משהו בתוכי אומר לי שהוא לא השתנה יותר מדיי.
לסיכום, תרשו לי לומר, שלהאשים את הפוטושופ המסכן בזה שיש אנורקסיה בקרב בני נוער זה כמו להאשים את המוכר בפיצוציה שמוכר באנגים בבעיית השימוש בסמים בקרב בני נוער, לחלוטין חסר הגיון. הכל מתחיל ונגמר בחינוך, ואם בשלבי התפתחותו של הילד הוא נחשף לדברים שהוא לא אמור להחשף אליהם, אם ההורים שמים אותו מול הטלויזיה במקום להקדיש לו תשומת לב, אם הילד לא מקבל מספיק חיזוקים חיוביים מהוריו, הסיכוי שיהיה נער בעייתי גדולים יותר. הגיע הזמן שאנשים יתחילו להסתכל על עצמם לפני שהם מחפשים מישהו או משהו אחר להאשים בזה שיש להם ילדים מתוסבכים.

יום חמישי, 24 בדצמבר 2009

פוסט ראשון

בתור הפוסט הראשון, אני חושבת שתפקידו להציג את הנושא שאני הולכת לכתוב עליו.
דבר ראשון, אני מבטיחה לא להעלות תמונות שלי בחולצה החדשה שרכשתי בזארה ביחד עם הסקיני מאייצ' אנ אם וסנדלים מאוסוף פרטי. מתחקיר הרקע שעשיתי על בלוגי האופנה הישראלים, בלי לנסות לעקוץ אף אחד, אני אישית חיפשתי משהו אחר. חסר לי דיון אינטיליגנטי על אופנה.
הרבה אנשים ירימו גבה מעצם הקישור של התחום הזה למלה "אינטיליגנטי" וזה לא מפתיע, כי בארץ התחום הזה בכלל לא מפותח. אין דבר כזה ווג ישראל, אין דבר כזה שבוע האופנה הישראלי (למרות שראיתי שאפילו בפקיסטן מוכת הטרור והיחס המשפיל לנשים, השכילו ועשו שבוע אופנה, ועליי לציין, לא רע בכלל, להלן הראיות http://www.desihotmasala.com/2009/11/pakistan-fashion-week-pictures.html ).
אז למה בעצם אצלנו לא? אני לא מצליחה להצביע על סיבה אחת ספציפית. לדעתי זה עניין של הרגל. מדינתנו הצעירה עוד לא הספיקה לפתח לעצמה סטייל. אנחנו עסוקים בדברים הרבה יותר חשובים. מה לעשות שכל כמה שנים יש מלחמה? וכשאין מלחמה אז יש פיגועים, וכשאין פיגועים יש חטיפות וכשאין חטיפות יש איום איראני... למי יש כוח להתעסק במשהו שולי כמו אופנה?
אז פה הטעות. אופנה גורמת לבנאדם להרגיש טוב עם עצמו ואין עם בעולם שמגיע לו להרגיש טוב יותר מלישראלים. לא חייבים להיות מיליונרים בשביל להראות טוב. למזלנו (או לאו) רשתות האופנה החביבות עלינו מעתיקות את הטרנדים החדשים עליהם עובדים קשה מעצבי העל ומוכרים לנו את זה בזיל הזול! פאסון אינו פרמטר של כסף (לפחות עד גבול מסויים).
קשה לי לראות בחורים בחולצה גזורה של סוף מסלול מרץ 99' , ג'ינס שהוא לבש כשצבע את הדירה ונעלי קרוקס, כתומות בדרך כלל או לחילופין בחורה נאה אך טיפה עגלגלה ששיכנעה את עצמה שמידה 36 זה טוב ליהודים (עם תחת במידה 40) ועכשיו היא נוזלת מתוכו כגלידה בחמסין, עם נעלי גולדה (אופנתי רק בארץ) וגופיית סטרפלס עם חזיה עם פרחים רקומים על הכתפיות שיהיה יפה. זה קשה כי מבחינתי אנשים שנראים ככה כאילו אומרים לסביבה שלהם "אני מזעזע ואתם על הזין שלי" וזה לא צריך להיות ככה. הבגד כן עושה את הבנאדם, וזה לא אימרה שלילית. הכל עניין של מידתיות, כל עוד הבגד לא מגדיר אותך אלא רק מציג אותך בצורה הכי טובה, אני לא רואה סיבה מדוע זה יכול להחשב שטחי? אין מה לעשות, אבל הרושם הראשוני שאתה יוצר אצל אנשים הוא הרושם החיצוני, וזה בסדר להיות שמנמן או שחיף או עקום רגליים, העיקר שתדע להגיש את זה יפה ואז יהיה יותר מעניין לברר מה קורה גם מעבר למראה החיצוני.
לדעתי, אופנה היא הכרח לחיים. היא מרוממת את רוחנו וגורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אופנה טובה לביטחון העצמי.
לפני שבוע קראתי כתבה באתר חדשות מסויים על זה שהבלוגריות השתלטו עלעולם האופנה ולא בצדק, בגלל שכל מה שהן עושות זה רק להציג את הרכישה האחרונה שלהן מזארה. אז אני מצהירה על דפי בלוג זה שלא בבית ספרי! לא יהיו כאן תמונות נרקסיסטיות שלי במלבושיי החדשים, אני מקווה לתת פה זווית יותר מעמיקה על התחום ובתקווה לשכנע את קוראיי לשמור על פאסון.