יום ראשון, 28 בפברואר 2010

נופלים ברשת

הפעם הייתי אמורה לכתוב פוסט על תצוגת האופנה של רוברטו מוסו אליה הוזמנתי ביום שישי האחרון. רצה הגורל והייתי מקוררת שלושה ימים. עם שיעול מעצבן ובלתי פוסק וראש מלא מוקוס, אי אפשר כל כך להתרכז בתצוגת אופנה, מה גם שפחדתי להכנס להתקף שיעולים ולהראות כמו הומלסית שהזדחלה איכשהו פנימה על מנת לסיים את חייה מוכי השחפת ליד מסלול התצוגה. אז בצער רב ויגון קודר נשארתי בבית. בתקווה שההזמנה שלי נוצלה על ידי מישהי אחרת. כיאה לאדם חולה המכור למחשב ישבתי בבית, עצובה ומאוכזבת מעצמי והתיישבתי להתעדכן במה שקורה בארץ.
נתקלתי בהרבה כתבות בכל מיני אתרים ישראלים על הגעתן של שתי רשתות אופנה ענקיות. אתם כמובן יודעים שאני מדברת על גאפ ו H&M. משלחת עיתונאים ישראלים נשלחו לראיין את יוהן פרסון, המנכ"ל החתיך של אייץ' אן אם בשטוקהולם והכתבות במדורי הכלכלה והאופנה דיברו רק עליו. מודה ומתוודה אנוכי, שענקים כמו שתי החברות הנ"ל לא חביבים עליי במיוחד. שכן אם אופנה היא אופן הבעה עצמית ודרך של שמירה על סוג של יחודיות, אזי חברות כמו אלה גורמות לנו לנהוג בדיוק הפוך. אם בכל קולקציה של רשת כזו יש בערך 45 פריטים לעונה, מספר הרשתות שאנחנו קונים מהן אינו עולה על 10, אז כן, כמות השילובים בתאוריה היא גדולה, אבל בהתחשב שלא ניתן לשלב הכל עם הכל ושיש דברים שפונים יותר למחנה המשותף הנמוך ביותר, וכאלה שפחות, הרי שמספר השילובים שאפשר ללבוש הוא מוגבל, והסיכויים שתראי מישהי אחרת עם אותה החצאית שקנית הינם גבוהים מאוד, ויותר גרוע, הסיכויים שהפרחה עם הבניה המזעזעת בציפורניים מהמשרד קנתה את אותה החצאית גבוהים יותר.
אני מניחה שהבעייתיות בנושא נובעת (איך לא) מבעיה כלכלית, ואני אסביר. עם ישראל אוהב לקנות בקניון, בוטיקים קטנים לא יכולים להרשות לעצמם שכירות של קניון, רשתות ענק יכולות ולכן מתקבלים לנו מרכזי קניות ענקיים, שמושכים אליהם את רוב עם ישראל, כי אם את כבר בקניון אז אפשר לקפוץ לסופר או לפארם או לחנות נעליים, לעמוד מול חלון הראווה של חנות החיות ולדפוק על הזכוכית שהחמוס יסתכל עליך, את תשתי איזה קפה עם פניני, אולי תכנסי לחנות דיסקים וכל זה עם מזגן. ברור שללכת להסתובב ברחוב זה יותר קשה, חם, צריך לחצות כבישים, ואם צריך שירותים אז זה בעיה כי מה, תלכי לבקש סתם מבעל עסק? לא נעים, אז זה בלגאן.
אז מה יש לנו בקניון? רשתות! הוניגמן וקסטרו ותמנון ופוקס וטיאנטי וכן ולא ועכשיו גם אייץ' אן אם וגאפ ויש גם טופשופ שהולך חזק וגולף וטרה נובה וזארה ומנגו, המבחר כביכול אדיר, אבל במציאות הוא ממש לא. זאת בעיה, כי כל הקניונים אותו דבר, בכולם יש את אותן הרשתות, אותם בתי הקפה, אותו ההמבורגר ואותו רזילי.
לא אטעה את קוראיי לחשוב שאני לא קונה ברשתות. לפעמים פריט לבוש מרשת אופנה המונית אפילו מחזיק מעמד כמה שנים, ואולי אם יש לי מזל אז גם לא היתה לו הצלחה רבה מדיי והוא לא נקנה הרבה, והכי חשוב, יש לי את הפריוילגיה לחיות באירופה שאינה סובלת מאמריקאנו-פיליה קשה כמו מדינת ישראל והרשתות פה הן אחרות, ומה שמוכרים בארץ לא בהכרח מוכרים פה וכשאני באה לביקורים בישראל, מלבושיי נראים ייחודיים. במילאנו יש רק סניף אחד של מנגו, לעומתו בכל רחוב ראשי יש לפחות שני סניפים של אייץ' אנד אם, על גאפ בכלל לא שמעו פה, (אגב, כנ"ל לגבי סטיב מאדן וניין ווסט), יש ברשקה (שייכת לקבוצת זארה), סיזלי (שייכת לקבוצת בנטון), סטפנאל, בנטון ועוד. אם הייתי בעלת הון, הייתי מנסה להביא לארץ את סטפנאל. למרות שאני יודעת שהוא כבר היה בארץ בשנות ה90 וכשל, נראה לי שמגיע לו עוד צ'אנס, שכן הבגדים שלהם איכותיים עם קצת מחשבה מושקעת ולא העתק חיוור של עיצובים של מעצבי על. גם לסיזלי אני חושבת שיכול היה ללכת לא רע בארץ, הם היו יכולים להיות אחלה מתחרים לקסטרו בעוד בנטון (שגם הוא ביצע ניסיון חדירה לשוק הישראלי אי שם בעבר וכשל) היו יכולים להוות תחליף מעולה לגאפ ואפילו לאמריקן אפרל.

פריטים מקולקציית הקיץ של Benetton 


פריטים מקולקציית הקיץ של Sisley


פריטים מקולקציית הקיץ של Stefanel

במאמר מוסגר רק אזכיר את "ראש אינדיאני" שהיתה הרשת הישראלית האהובה עליי וחבל לי מאוד על העלמותה ממפת הפאסון הישראלי.
אז באיזה דרך בעצם אפשר להגיע למעצבים קטנים יותר שאינם רשת? כאן במילאנו יש חנות אחת גדולה ונהדרת ששמה La Rinascente וזוהי חנות כלבו של שבע קומות שמכילות סחורות מכל מיני סוגים. יש קומת בשמים ואיפור, תיקים והנעלה, גברים, נשים, ילדים, טקסטיל לבית, בית קפה וכו' וכו'. בעיקרון לא שונה מכל חנות כלבו משביראית. כמובן שברינשנטה ניתן לרכוש לואי ויטון ופראדה ולצידם גם ליוייס ואדידס וקלווין קליין אבל מצד שני יש להם מחלקה של שלוש קומות שמארחת מותגים צעירים ופחות מוכרים. לצד מדפים של French Connection היותר מוכרת, ניתן למצוא מותגים כגון PapaRazzi, Amarillolimon, St-Matrins, Desigual ועוד, שלולא הייתי שמה לכם פה לינק וכותבת עליהם, בחיים לא הייתם שומעים עליהם. מותגים קטנים מדנמרק, ספרד, פורטוגל, איטליה ועוד מקבלים במה של כמה סטנדים בחנות הכי נחשבת במילאנו, מקום שבחיים לא היה להם כסף לשכירות שם ולולא היו נחשפים בחנות ההיא, גם אני לא הייתי שומעת עליהם, והכי חשוב, לא הייתי לקוחה.

 פריטים מקולקציית הקיץ של Desigual

 פריטים מקולקציית הקיץ של PapaRazzi


 פריטים מקולקציית החורף של Amarillolimon 

 פריטים מקולקציית הקיץ של St-Martins


 פריטים מקולקציית הקיץ של Manila Grace

לדעתי, המצב בארץ עצוב בכל מה שנוגע למבחר לעם, ולא, גן החשמל שמציע חצאית ב1500 שקל (מתוכם 70% שכר דירה של חנות בגן החשמל) של מעצבת שבחיים לא שמעתי עליה ועוד במבצע הוא לא אופציה, לעומת זאת, שמלה בסגנון פייר קארדן של אמרילולימון ב50 יורו זה להיט! הרשת היחידה שאיכשהו מנסה להביא את המעצבים לעם (ובעיקר לקניון) היא רזילי, אבל גם שם המחירים לא הגיוניים לדעתי, שכן, שוב, לא אהיה מוכנה לשלם 1500 שקל על חצאית של מעצבת שמעולם לא שמעתי עליה (אגב, החצאית נקנתה מאותה מעצבת בסכום של בערך 60 שקל), ב50 יורו, אפעס, יהיה לי יותר קל לתת צ'אנס.
לסיכום הרשו לי לברך את עם ישראל בברכת פורים שמח וברכותיי לרגל פתיחת חנויות גאפ ואייץ' אנד אם בארץ הקודש, שתהיה חוויית קניה טובה, ותזכרו, באירופה הם מוכרים יותר זול...

יום ראשון, 21 בפברואר 2010

מארק ג'ייקובס: אגדה אורבנית

הפעם אדבר על אחד המעצבים האהובים עליי.
מארק ג'ייקובס. הוא נולד ב1963 בניו יורק לזוג הורים יהודים, למד בתיכון לאמנויות ואז עיצוב אופנה בבית הספר פארסונס בניו יורק. כמו כל מעצב פנומנאלי, דרכו לקדמת הבמה הייתה זרועה בזכיות בפרסים למיניהם, כגון המעצב הכי מבטיח של פארסונס, פרסים מטעם ארגונים פרטיים וממשלתיים.
בעודו עדיין סטודנט, ג'ייקובס ייצר סריגים בעבודת יד ומכר אותם, בהמשך מונה למעצב ב Sketchbook label. לצערי על התקופה שלו שם לא נכתב הרבה ולא הצלחתי למצוא תיעוד.
בשנת 1987 יצאו הפריטים הראשונים עם התווית Marc Jacobs.
ג'ייקובס המשיך למותג הספורטיבי פרי אליס (Perry Ellis) ובשנת 1992 עיצב להם קולקציה תחת השם "GRUNGE". בשנת 1993 פוטר ג'ייקובס מפרי אליס, כנראה שהגראנג' לא הלך טוב למותג הגברים הספורטיבי והסולידי הזה. לאחר עבודות אחרות לתקופות קצרות במותגים שונים ומשונים, בשנת 1997 הגיעה הפריצה הגדולה כאשר נבחר להיות המנהל האמנותי של מותג צרפתי קטן בשם לואי ויטון עבורו יצר ג'ייקובס את קולקציית פרט אה פורטה הראשונה לנשים. מחברת מטענים יוקרתית וותיקה הפך ג'ייקובס את לואי ויטון לחברת אופנה עכשווית ובועטת המנפצת מוסכמות וקובעת טרנדים. על ידי שיתופי פעולה בלתי רגילים הן בצד הפרסומי של המותג (המשך יבוא) והן בשיתופי פעולה אמנותיים בלתי רגילים כגון קנייה ווסט וג'ארוויס קוקר (פאלפ) הוא תמיד מצליח לחדש ולעורר עניין.
בין שיתופי הפעולה הבולטים של לואי ויטון עם אמנים הם עם טאקאשי מוראקאמי, אמן הפופ היפני ועם סטפן ספראוס, אמן ומעצב אופנה עם קו מאוד זרחני ואורבאני.
 
עיצובים בשיתוף טאקאשי מוראקאמי.


  
עיצובים בשיתוף סטפן ספראוס, בתמונה למטה ג'ייקובס בעצמו מדגמן תיק מהקולקציה.

הדוגמנים של ג'ייקובס ולואי ויטון:
 
  
  
  
 


גם סקנדלים לא חסר בחייו המקצועיים של המעצב. ב2008 הוגשה תביעה משפטית נגד ג'ייקובס על הפרת זכויות יוצרים בגין צעיף שהוציא לשוק תחת שמו שדומה במיוחד לצעיף שעיצב מעצב שוודי בשם  Gösta Olofsson אי שם בשנות החמישים. כפי שניתן לראות, הדמיון די מדהים ובאמת לא ברור למה מעצב כל כך יצירתי ומוכשר לא צריך עזרה מאף אחד ירצה להעתיק דבר כזה.


בתמונה: Göran Olofsson, בנו של המעצב גוסטה אולפסון עם המקור ועם החיקוי.

בפברואר השנה ג'ייקובס תבע את המעצב אד הארדי על גניבת העיצוב לאחד מתיקיו הרקומים (בינינו, תיק מכוער, גם של הגנב וגם של הקורבן).
 

המעצב אוסקר דלה רנטה האשים אל ג'ייקובס בחוסר יצירתיות והשפעות יתר מקולקציות קודמות שלו ושל ותיקי התחום.
את רוב הקולקציות שלו הוא מעצב בהשראת אופנות מהעבר, משנות ה30 עד שנות ה90 ומוסיף להם טוויסט עכשווי שהופך אותם בד"כ ללהיטים הן בקרב הלקוחות שלו והן בקרב מי שמעתיק את הטרנדים שלו אח"כ ומתרגם אותם לגרסאות פשוטות יותר למען ההמונים.
לכבוד סיום שבוע האופנה בניו יורק, שם ג'ייקובס הציג את הקולקציות של שני המותגים הנושאים את שמו (Marc by Marc Jacobs הצעיר והקליל יותר ו Marc Jacobs היותר סולידי) ארגנתי בשביל קוראיי מין רטרוספקטיבה של השנים האחרונות על יצירותיו. שימו לב להבדל בין שני הליינים, שניהם פרי של מוחו הקודח של אמן בחסד וגאון הדור. כמובן העובדה שהוא יהודי עושה משהו ללב הפרובינציאלי שלי, מודה.
המותג לואי ויטון, עוד תצוגה שאני מחכה לה בכיליון עיניים יציג את קולקציית החורף 2010 שלו בשבוע האופנה בפאריז בתחילת מרץ, ולכן בינתיים אתן לכם ליהנות ממה שג'ייקובס הציג בשבוע האופנה החולף בניו יורק


 
  
  
  

חייבת לציין שבקיץ 2008 נראה כאילו דעתו נטרפה עליו. בקולקציית מארק ג'ייקובס, הוא מציג אסופה של פריטי לבוש בלתי מובנים ובלתי לבישים בעליל (למרות שהביקורות דווקא משבחות) ובליין המארק ביי מרק ג'ייקובס הוא מוציא את הקולקציה הכי טובה שלו עד היום, לדעתי, התפרצות עליזה של צבעים ואלמנטים משעשעים, שלא ברור כיצד שתי הקולקציות יצאו מאותו מעצב.

 
  


  
הקולקציות משבוע האופנה האחרון:
 
באווירת תקופת הצנע
הבנאדם באמת יודע לעבוד עם צבע!

יום שני, 15 בפברואר 2010

שבוע האופנה- מעצבים חדשים

שבוע האופנה הוא אירוע מאוד חשוב. זהו שבוע שבו כל בירת אופנה מתמלאת בדוגמניות שמתרוצצות חסרות אונים עם מפה בעיר, עם בוק ביד אחת ותיק עור ענק ומגניב ביד השניה. זה שבוע שבו כל סטודנט לאופנה מחפש לנצל את כל הקשרים שיש לו בשביל להצליח להסתנן לאיזשהיא תצוגה, זה שבוע מלא אפטר פרטיז, קוקטיילים ופוזה, פשוט שבוע נפלא.
מבחינת מעצב האופנה, להציג בשבוע האופנה זה מאסט. זה הזמן שבו הוא מציג את הקולקציה שלך לעיתונאים, לקניינים וללקוחות החשובים יותר שיושבים בשורה הראשונה עם משקפי שמש ענקיים, זהוא שבוע הביזנס, שכל העבודה של חצי השנה האחרונה מתנקזת בו. זה המאני טיים! זה גם הזמן שבו נקבעים הטרנדים לעונה הקרובה והמעצבים של מותגי ההמונים מתחילים להעתיק אותם.
שבוע האופנה הוא אירוע שמתרחש פעמיים בשנה, בין ינואר למרץ, המעצבים מציגים את הקולקציות שלהם לסתיו הקרוב, בין ספטמבר לנובמבר מוצגות קולקציות הקיץ לשנה הבאה. שבועות האופנה המרכזיים הם כאמור ניו יורק, מילאנו, פריז ולונדון כאשר שבוע האופנה במיאמי מתרכז בבגדי ים ושבוע האופנה בפורטלנד (עיר האורות?) באופנה ידידותית לסביבה. שבועות אופנה מתקיימים בהרבה מקומות נוספים בעולם, כמעט בכל מדינה בארה"ב, בהרבה ערים באירופה כגון אמסטרדם, ברלין, ליסבון ועוד. גם במדינות פחות מפותחות כגון קניה, הודו, פקיסטן (כפי שציינתי בפוסט הראשון) ולבנון מקיימות שבועות אופנה בשיתוף מעצבים מקומיים על מנת להציג את עבודתם. מיותר לציין שישראל היא אחת המדינות שלא מקיימת שבוע אופנה, לא ברור למה, כנראה כי יש דברים יותר חשובים לעשות כמו לזרוק נעליים על שופטים ולתכנן מאגר ביומטרי מאשר לנסות לקדם את התחום המדשדש (בלשון המעטה) הזה. אני מאמינה שאם היה מתקיים שבוע אופנה בישראל, להרבה מעצבים צעירים היה מה להציג, לצידם של זקני התחום.
מבחינה כלכלית, העיר שמארחת שבוע אופנה זוכה בבוסט כלכלי. מלונות העיר מתמלאים בדוגמניות, סליבריטאים, עסקנים ועיתונאים, מוקדי הבילוי הליליים זוכים לתפוסה מלאה (מסתבר שדוגמניות במועדון לילה זה להיט) ובכלל, העיר מקבלת זריקה של אנרגיה וחיים למשך שבוע.
על אף שלא הצלחתי למצוא רשימה מוגדרת של קריטריונים שצריך לענות עליהם, ידוע לי שמעט מאוד מעצבים, יחסית לכמות המצויה, מגיעים לשבוע האופנה.
עם סיומם של שבועות האופנה בלונדון וניו יורק, כאשר מילאנו ופריז עוד בפתח, רציתי להציג שלושה מעצבים צעירים שזו היתה הפעם הראשונה שהציגו באירועים המרכזיים של שבוע האופנה (במשך השבוע ישנם מעצבים שמציגים בגלריות קטנות יותר למספר מצומצם יותר של קהל ועיתונאים), מושא הקנאה שלי והמקום שאליו אני שואפת להגיע.

1. Christian Siriano- הזוכה בעונה הרביעית של "פרוייקט מסלול", ככל הידוע לי היחיד שהגיע לשבוע האופנה אחרי התצוגה בתכנית (משתתפי הגמר ב"פרוייקט מסלול" ארה"ב מציגים את הקולקציות שלהם בשבוע האופנה בניו יורק). לפי דבריו, הקולקציה הנוכחית הושפעה ממראה האשה האירופאית משנות השישים והיא כוללת 36 הופעות. הביקורות לא משתגעות עליו, אבל היי, בגיל 24 זה לא רע בכלל להציג בכזאת מסגרת וברוך השם יש מספיק זמן בשביל להשתפר.


2. Alice + Olivia- המעצבת הראשית סטייסי בנדט, 26, התגלתה כאשר הגיעה לראיון עבודה במכנסי סן טרופז כתומות זרחניות רכובה על רולרבליידס. עם הזמן הפכה לבעלת עסק שבנה אתרים למעצבי אופנה, רכשה לעצמה היכרויות וקשרים והחלה לייצר את המכנסיים  שלה למכירה. לאחר שהסתדרה על רשימת לקוחות מכובדת ובתוכה מינה סובארי, האחיות הילטון, קייט האדסון ואלכסיס בלאדל (הילדה המעצבנת מבנות גילמור) הרחיבה את הרפרטואר שלה מעבר למכנסיים והחלה לייצר קולקציות פרט אה פורטה (pret a porter). בקולקציה הנוכחית שלה לא תמצאו עומק יצירתי והשראה מעניינת, לפי המעצבת  הקולקציה היא קלילה ופלרטטנית ומתאימה לבחורות שאוהבות to PARTYYYY.

 Bensoni .3- בנג'מין צ'נינג קליבורן וסוניה יון, המייסדים והמעצבים של המותג הכירו בזמן הלימודים בבית הספר לאופנה "פארסונס" בני יורק. לאחר ששיתפו פעולה בכמה פרוייקטים, קיבלו שבחים על עבודותיהם וזכו בתואר היוקרתי של מעצבי השנה של "פארסונס", התמחו אצל ארמאני, דונה קארן ועוד מקומות ביחד, החליטו לפתוח מותג. מאז התצוגה הראשונה שלהם ב2006 לא עבר הרבה זמן עד שב2010 הגיעו לראשונה לאירועים המרכזיים של שבוע האופנה בניו יורק. גם מהם הביקורות לא התלהבו אבל צוינו לטובה העליוניות הפרוותיות שלהם והאפקטים הגאומטריים.

לסיום הרשו לי לחלוק שזו השנה השלישית ברציפות שגם לי תהיה טעימה קטנה מכל החגיגה הזאת שנקראת שבוע האופנה. ביום ראשון הבא אבקר בתוצגת אופנה של מעצב נישה איטלקי בשם רוברטו מוסו. הוא לא מעצב ידוע אבל יש לו פלח שוק קטן שהוא פונה אליו. אני מאוד אוהבת את הסגנון הפשוט שלו, השימוש שלו בצבעים עזים ושילובי בדים וטקסטורות מעניינים. היצירות שלו נראות יפה על כל אחת, שכן ראיתי במו עיניי את המוזמנות לתצוגה, מכל הגילאים והצורות וכל לקוחותיו נראות נפלא בבגדים שהוא מעצב. את תצוגת הקיץ שלו שראיתי בנובמבר הוא עשה בספריה עתיקה ברובע בררה במילאנו, סביבה שהעצימה את השיק המינימליסטי של המעצב, מאוד נהניתי ממה שהיה שם, כולי ציפיה לראות מה הוא יציג בשבוע הבא, במקום חדש.
האתר של רוברטו מוסו

יום ראשון, 7 בפברואר 2010

אופנה עילית- עולם אחר

כשהייתי ילדה קטנה יצא לי לראות תצוגות אופנה בטלויזיה, תמיד הייתי מוצאת את עצמי מרותקת למסך כאילו מהופנטת.... נסיכות גדולות וצבעוניות הילכו על המסלול ובשבילי זה היה הכל! כשלא הייתי בבית הספר או בחוץ הייתי מציירת נסיכות בשמלות צבעוניות ונפוחות וחולמת יום אחד ללבוש אחת כזאת. עם השנים הצטרפתי לחוג ריקודים סלוניים והיתה לי שמלה תכלת נפוחה ויפה ואחריה באה אחת שחורה אדומה מדהימה ואת החלום שלי הגשמתי, הייתי נסיכה רקדנית, כשגדלתי והתבגרתי הבנתי שמה שהנסיכות על המסלול לבשו לא פרקטי בעליל ואין סיכוי לצאת עם כזה דבר מהבית ולא על רחבת הריקודים ואז שאלתי את עצמי "בשביל מה בעצם מייצרים כאלה דברים, אם אף אחד בסוף לא ילך עם זה?".
תצוגות של אופנה עילית תפקידן לשבות את דמין הצופה, להציג את שיא היצירתיות של המעצב ולתת את הטון לשאר הקולקציות של בית האופנה. המעצב הראשון שליצירותיו יצא לי להתוודע הוא פחות מוכר בעולם המערבי, את התצוגות שלו ראיתי בערוצי הכבלים הרוסים, בחור יהודי נמוך קומה שהלביש את כל כוכבות הבידור בתקופה הסובייטית וגם לאחר פירוק ברה"מ, ולנטין יודאשקין.


לאחר הופעת ערוץ האופנה בכבלים כבר נכנסתי חזק לעניינים, ולמדתי להבחין בין Pret a Porter , Couture, הלבשה תחתונה וכו', מאז כבר ראיתי אינספור תצוגות ואפילו נכחתי במעט, אבל שומדבר לא ישתווה לחוויית הצפיה בנסיכות הצבעוניות שראיתי כשהייתי קטנה.
עולם הקוטור הוא עולם של פנטזיה בלי גבולות, אבל גם עולם של המון כסף, סודיות מוחלטת ופרנויה יצירתית, אגו ואנונימיות. לשאלה "מי לובש את הדברים האלה?" יש תשובה מאוד ברורה והיא, "אתם לא מכירים". הלקוחה הטיפוסית (אם אפשר לקרוא להן ככה) של ההוט קוטור היא אשת חברה מיליארדרית. לא אנג'לינה ג'ולי ולא ג'וליה רוברטס לא מתאימות לקטגוריה הזאת. למעשה ברגע שכוכבת לבשה שמלת קוטור של מעצב מסויים, הדגם הזה לא יימכר יותר שכן הוא נראה על ידי מיליונים על השטיח האדום בטקס הפרסים האחרון. הלקוחות האמיתיות של ההוט קוטור מופיעות עם האאוטפיט שלהן בגאלות צדקה, השקות של גלריות או מסיבות פרטיות של חוג הסילון. הנשים שלובשות קוטור רובן נולדו עם כסף, חלקן התחתנו עם כסף אבל כולן עשירות ברמה אסטרונומית. הבגד נלבש פעם אחת, מקסימום פעמיים ואז מועבר לארון לשמירה. כמובן שהוא מתוחזק ומאוורר לעתים ולא נשכח חלילה במעמקי הארון.
בסרט הנפלא של ה BBC, The Secret World of Haute Couture ניסתה העיתונאית לחדור לעולם הקוטור ולראיין את הנפשות הפועלות. היא באה בגישה סקפטית של "למה להוציא מיליונים על שמלה?" ובסוף הסרט עברה לצד השני ובגדול! הצרכניות המושבעות של הקוטור מעידות עליו כעל צורת אמנות לכל דבר ועניין ואני לא חולקת עליהן. שכן כל שמלה וכל ג'קט עשויים עבודת יד ועוברים עיבודים יקרים. מושקעת בהם המון מחשבה וכל פריט הוא יחיד במינו. לאחר תצוגת האופנה הפריטים מוצעים למכירה. מי ששמרה על דיאטה ומתהדרת במידות של דוגמנית יכולה לרכוש את הבגד ב30% הנחה, היישר מהמסלול, מי שלא, בגד חדש יוכן עבורה לפי מידותיה. המדידות נעשות בשואו רום של המעצב בליווי עוזרת אישית והקשר עם הלקוחה מתוחזק כל השנה על ידי שליחת מתנות, פינוקים וקטלוגים ישרות אליה הביתה.
בשנים האחרונות שוק הקוטור הצטמק מאוד, רק בשנה שעברה נסגר בית האופנה האגדי Christian Lacroix שפשט רגל ובתצוגת שירת הברבור שלו כולם עבדו בחינם ורק הדוגמניות קיבלו 50 דולר כל אחת כי זה מה שהחוק בפריז מחייב. בתי המלאכה הצרפתים (ההוט קוטור חייב להיות מיוצר בצרפת בלבד) שהתמחו ברקמות, אפליקציות ועוד צורות עיבוד אמנותיות נסגרו אחד אחד עד שנשאר בקושי בית מלאכה אחד. כוח העבודה בתחום לא מתחדש שכן השוק לא גדול ולכן כוח העבודה הקיים מזדקן. הרוקמות והשוזרות של הקוטור משתכרות כיום ב 4000 יורו בממוצע, לתשומת לבה של כל מי שעוד לא החליטה מה היא רוצה לעשות בחיים.
ומה נשאר לנו, לפשוטות העם לעשות? עד שנתחתן עם איל נפט מטקסס או הבעלים של המייסיז או הטיפאני, אנחנו יכולות ליהנות מהויזואל המרשים שהתצוגות האלה מספקות. ליקטתי עבורכם ארבע תצוגות שלדעתי היו הכי מרשימות:


Valentino-  כפי שמגדירים אותה מריה גרציה קיורי ופייר פאולו פיצ'ולי, מעצבי הבית של ולנטינו האחראים לקולקציה  A Garden of Eden in cyberworld. בהשראת הסרט "אווטאר" (כמה בנאלי)  הדוגמניות קיבלו גוון כחול לעורן. שמלות שיפון עם קפולים וסטיילינג עתידני ריעננו את הסגנון הקלאסי והכבד של בית האופנה הרומאי והבטיחו לו קהל לקוחות חדש ושונה.
 
  
  
  
 


Givenchy- ריקרדו טישי, מעצב הבית של ז'יבנשי (איך אני אוהבת להגיד ז'יבנשי! ז'יבנשי ז'יבנשי) הלך על קולקציה יחסית מאופקת מבחינה צבעונית אבל חזקה מבחינת האיכות. ההשראה היא גלאם רוק והירידה לפרטים היא מדהימה, מומלץ להקליק ולהגדיל.

  
  
  
  
 


Christian Dior- מעצב הבית ג'ון גליאנו, שהוא לכשעצמו תצוגת קוטור דרמטית מהלכת קיבל השראה מתערוכת תלבושות של צ'ארלס ג'יימס (   http://www.fashionencyclopedia.com/Ja-Kh/James-Charles.html ) "American Woman" במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. את הברק שהצית את דימיונו הוא קיבל מתמונה שהיתה תלויה במוזיאון של אשה רוכבת על על סוס.
 
  
  
  
  
 


Jean Paul Gaultier- שתי מילים: הבנאדם גאון. לא סתם נתנו לו לעצב להרמס, הקולקציה שלו הדהימה אותי, השאירה אותי פעורת פה ומשתוקקת לעוד ועוד. כשעשיתי את הסקירה והייתי צריכה לבחור מה לפרסם פה, היה בלתי אפשרי להחליט, הכל כל כך יפה, צבעוני ומלא השראה, ממש מחזיר אותי לתצוגות של יודאשקין כשהייתי קטנה. הקולקציה מושפעת מטיול של גוטייה במקסיקו וממש אפשר לראות אותה באה לידי ביטוי ביצירות המדהימות שלו. לפי דעתי, הוא לא פחות גאון ממיכלאנג'לו, סלבדור דאלי או קית הרינג.....
 
  
  
  
  
  
  
  
 




תמונות: style.com