נופלים ברשת

הפעם הייתי אמורה לכתוב פוסט על תצוגת האופנה של רוברטו מוסו אליה הוזמנתי ביום שישי האחרון. רצה הגורל והייתי מקוררת שלושה ימים. עם שיעול מעצבן ובלתי פוסק וראש מלא מוקוס, אי אפשר כל כך להתרכז בתצוגת אופנה, מה גם שפחדתי להכנס להתקף שיעולים ולהראות כמו הומלסית שהזדחלה איכשהו פנימה על מנת לסיים את חייה מוכי השחפת ליד מסלול התצוגה. אז בצער רב ויגון קודר נשארתי בבית. בתקווה שההזמנה שלי נוצלה על ידי מישהי אחרת. כיאה לאדם חולה המכור למחשב ישבתי בבית, עצובה ומאוכזבת מעצמי והתיישבתי להתעדכן במה שקורה בארץ.
נתקלתי בהרבה כתבות בכל מיני אתרים ישראלים על הגעתן של שתי רשתות אופנה ענקיות. אתם כמובן יודעים שאני מדברת על גאפ ו H&M. משלחת עיתונאים ישראלים נשלחו לראיין את יוהן פרסון, המנכ"ל החתיך של אייץ' אן אם בשטוקהולם והכתבות במדורי הכלכלה והאופנה דיברו רק עליו. מודה ומתוודה אנוכי, שענקים כמו שתי החברות הנ"ל לא חביבים עליי במיוחד. שכן אם אופנה היא אופן הבעה עצמית ודרך של שמירה על סוג של יחודיות, אזי חברות כמו אלה גורמות לנו לנהוג בדיוק הפוך. אם בכל קולקציה של רשת כזו יש בערך 45 פריטים לעונה, מספר הרשתות שאנחנו קונים מהן אינו עולה על 10, אז כן, כמות השילובים בתאוריה היא גדולה, אבל בהתחשב שלא ניתן לשלב הכל עם הכל ושיש דברים שפונים יותר למחנה המשותף הנמוך ביותר, וכאלה שפחות, הרי שמספר השילובים שאפשר ללבוש הוא מוגבל, והסיכויים שתראי מישהי אחרת עם אותה החצאית שקנית הינם גבוהים מאוד, ויותר גרוע, הסיכויים שהפרחה עם הבניה המזעזעת בציפורניים מהמשרד קנתה את אותה החצאית גבוהים יותר.
אני מניחה שהבעייתיות בנושא נובעת (איך לא) מבעיה כלכלית, ואני אסביר. עם ישראל אוהב לקנות בקניון, בוטיקים קטנים לא יכולים להרשות לעצמם שכירות של קניון, רשתות ענק יכולות ולכן מתקבלים לנו מרכזי קניות ענקיים, שמושכים אליהם את רוב עם ישראל, כי אם את כבר בקניון אז אפשר לקפוץ לסופר או לפארם או לחנות נעליים, לעמוד מול חלון הראווה של חנות החיות ולדפוק על הזכוכית שהחמוס יסתכל עליך, את תשתי איזה קפה עם פניני, אולי תכנסי לחנות דיסקים וכל זה עם מזגן. ברור שללכת להסתובב ברחוב זה יותר קשה, חם, צריך לחצות כבישים, ואם צריך שירותים אז זה בעיה כי מה, תלכי לבקש סתם מבעל עסק? לא נעים, אז זה בלגאן.
אז מה יש לנו בקניון? רשתות! הוניגמן וקסטרו ותמנון ופוקס וטיאנטי וכן ולא ועכשיו גם אייץ' אן אם וגאפ ויש גם טופשופ שהולך חזק וגולף וטרה נובה וזארה ומנגו, המבחר כביכול אדיר, אבל במציאות הוא ממש לא. זאת בעיה, כי כל הקניונים אותו דבר, בכולם יש את אותן הרשתות, אותם בתי הקפה, אותו ההמבורגר ואותו רזילי.
לא אטעה את קוראיי לחשוב שאני לא קונה ברשתות. לפעמים פריט לבוש מרשת אופנה המונית אפילו מחזיק מעמד כמה שנים, ואולי אם יש לי מזל אז גם לא היתה לו הצלחה רבה מדיי והוא לא נקנה הרבה, והכי חשוב, יש לי את הפריוילגיה לחיות באירופה שאינה סובלת מאמריקאנו-פיליה קשה כמו מדינת ישראל והרשתות פה הן אחרות, ומה שמוכרים בארץ לא בהכרח מוכרים פה וכשאני באה לביקורים בישראל, מלבושיי נראים ייחודיים. במילאנו יש רק סניף אחד של מנגו, לעומתו בכל רחוב ראשי יש לפחות שני סניפים של אייץ' אנד אם, על גאפ בכלל לא שמעו פה, (אגב, כנ"ל לגבי סטיב מאדן וניין ווסט), יש ברשקה (שייכת לקבוצת זארה), סיזלי (שייכת לקבוצת בנטון), סטפנאל, בנטון ועוד. אם הייתי בעלת הון, הייתי מנסה להביא לארץ את סטפנאל. למרות שאני יודעת שהוא כבר היה בארץ בשנות ה90 וכשל, נראה לי שמגיע לו עוד צ'אנס, שכן הבגדים שלהם איכותיים עם קצת מחשבה מושקעת ולא העתק חיוור של עיצובים של מעצבי על. גם לסיזלי אני חושבת שיכול היה ללכת לא רע בארץ, הם היו יכולים להיות אחלה מתחרים לקסטרו בעוד בנטון (שגם הוא ביצע ניסיון חדירה לשוק הישראלי אי שם בעבר וכשל) היו יכולים להוות תחליף מעולה לגאפ ואפילו לאמריקן אפרל.

פריטים מקולקציית הקיץ של Benetton 

פריטים מקולקציית הקיץ של Sisley

פריטים מקולקציית הקיץ של Stefanel

במאמר מוסגר רק אזכיר את "ראש אינדיאני" שהיתה הרשת הישראלית האהובה עליי וחבל לי מאוד על העלמותה ממפת הפאסון הישראלי.
אז באיזה דרך בעצם אפשר להגיע למעצבים קטנים יותר שאינם רשת? כאן במילאנו יש חנות אחת גדולה ונהדרת ששמה La Rinascente וזוהי חנות כלבו של שבע קומות שמכילות סחורות מכל מיני סוגים. יש קומת בשמים ואיפור, תיקים והנעלה, גברים, נשים, ילדים, טקסטיל לבית, בית קפה וכו' וכו'. בעיקרון לא שונה מכל חנות כלבו משביראית. כמובן שברינשנטה ניתן לרכוש לואי ויטון ופראדה ולצידם גם ליוייס ואדידס וקלווין קליין אבל מצד שני יש להם מחלקה של שלוש קומות שמארחת מותגים צעירים ופחות מוכרים. לצד מדפים של French Connection היותר מוכרת, ניתן למצוא מותגים כגון PapaRazzi, Amarillolimon, St-Matrins, Desigual ועוד, שלולא הייתי שמה לכם פה לינק וכותבת עליהם, בחיים לא הייתם שומעים עליהם. מותגים קטנים מדנמרק, ספרד, פורטוגל, איטליה ועוד מקבלים במה של כמה סטנדים בחנות הכי נחשבת במילאנו, מקום שבחיים לא היה להם כסף לשכירות שם ולולא היו נחשפים בחנות ההיא, גם אני לא הייתי שומעת עליהם, והכי חשוב, לא הייתי לקוחה.

 פריטים מקולקציית הקיץ של Desigual

 פריטים מקולקציית הקיץ של PapaRazzi

 פריטים מקולקציית החורף של Amarillolimon 

 פריטים מקולקציית הקיץ של St-Martins

 פריטים מקולקציית הקיץ של Manila Grace

לדעתי, המצב בארץ עצוב בכל מה שנוגע למבחר לעם, ולא, גן החשמל שמציע חצאית ב1500 שקל (מתוכם 70% שכר דירה של חנות בגן החשמל) של מעצבת שבחיים לא שמעתי עליה ועוד במבצע הוא לא אופציה, לעומת זאת, שמלה בסגנון פייר קארדן של אמרילולימון ב50 יורו זה להיט! הרשת היחידה שאיכשהו מנסה להביא את המעצבים לעם (ובעיקר לקניון) היא רזילי, אבל גם שם המחירים לא הגיוניים לדעתי, שכן, שוב, לא אהיה מוכנה לשלם 1500 שקל על חצאית של מעצבת שמעולם לא שמעתי עליה (אגב, החצאית נקנתה מאותה מעצבת בסכום של בערך 60 שקל), ב50 יורו, אפעס, יהיה לי יותר קל לתת צ'אנס.
לסיכום הרשו לי לברך את עם ישראל בברכת פורים שמח וברכותיי לרגל פתיחת חנויות גאפ ואייץ' אנד אם בארץ הקודש, שתהיה חוויית קניה טובה, ותזכרו, באירופה הם מוכרים יותר זול...