יום שלישי, 27 במרץ 2012

שבוע האופנה בלונדון, חורף 2012-2013, חלק ב'

אחרי אתנחתא ארוכה מדיי אני חוזרת לענייננו.
החלק השני של לונדון מתמקד במעצבים שהינם בגדר סמל לאופנה הבריטית הקלאסית.
מבחינתי, על שלושה מותגים מתבססת לונדון כבירת אופנה, ברברי, פול סמית' וויויאן ווסטווד. בריטים אמיתיים ושורשיים, כל אחד מדבר בניב משלו וכולם מדברים בריטית.
בראיון שנערך עימה, ויויאן ווסטווד התלוננה על כך שלאנשים ברחוב אין באמת סטייל, שהם נראים כמו שכפול אחד של השני, ללא מחשבה מקורית, כאילו כולם מתעדכנים באותו בלוג שמכתיב את אותם הכללים לכולם, היחידים, לטענתה שעדיין מציגים סטייל וטעם אישי משובח הם בני השבעים פלוס, על שלל חליפות הטוויד, הסריגים והכובעים שלהם. על כן הוצגה קולקציה בניחוח בריטי נושן עם הטוויסט הפאנקיסטי של ווסטווד, כמובן תוך כדי שמירה על איכות קונסטרוקציה גבוהה מאין כמוה, איכות אשר מאפיינת מאוד את עבודותיה של ווסטווד.

  Vivienne Westwood Red Label
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com

אהבתי מאוד גם את הקולקציה של ברברי פרורסום. ההשראה היתה העיר והכפר הבריטי, בניחוח שנות ה 30-40. גזרות ובדים האופייניים לתקופה בשילוב אקססוריז מנצחים, אבזמים מוזהבים בצורת חיות משק וטורפיהן הן אלה שהפכו את הקולקציה מטובה למעולה.


Burberry Prorsum
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com

הקולקציה של פול סמית כרגיל סיפקה את הסחורה. הסגנון הגברי הקליל שלו עשה את שלו והצליח ליצור בי תחושת כמיהה כמעט לכל פריט שראיתי על המסלול. השילוב של פריטים בהדפסים וגזרות פיג'מתיים משהו בהתחלה עוררו אצלי ספקות אבל מהר מאוד הבנתי וזרמתי. כרגיל, קולקציה מצויינת

Paul Smith
Photo: Fillipo Fior / GoRunway.com

יום שלישי, 20 במרץ 2012

דוגמניות או לא להיות

היום עבר בקריאה שלישית החוק שיזמה ח"כ ד"ר אדטו שזכה לשם "חוק הדוגמניות" שבבסיסו אוסר העסקת נשים עם BMI נמוך מ 18.5, עוד בחוק, סנקציות כנגד הפוטושופ, תוכנת עיבוד התמונה שבעזרתה מצרים היקפים ומחליקים קמטים של דוגמניות. ההסבר שנלווה לחוק זה, זה שהוא נועד למנוע הפרעות אכילה ומחלות כגון האנורקסיה בקרב בנות נוער.
מי שעוקב אחרי הגיגיי כבר יכול לנחש מה דעתי על הנושא, ואחלק אותה לשתיים. קודם כל החלק של הדוגמניות. אני לא "מעודדת רזון" ואני לא בעד אנורקסיה, אני מעודדת זכות בחירה, חינוך נכון והגיון בריא. ולכן אני מתנגדת לחוק.
נשים באות בכל הגדלים, הצבעים והצורות. אני אישית, בראותי דוגמנית רזה העוטה עליה את מיטב מחלצות פראדה, מתעניינת יותר בבגדים, הדוגמנית היא משנית מבחינתי, אבל אני אשה בוגרת, החוק לא בא "להגן" עליי.
בעניין האנרוקסיה, זוהי מחלת נפש הנובעת מחוסר איזון כימי במוח, המקרים הראשונים של אנורקסיה שתועדו היו בימי הביניים, כשנערות צעירות הרעיבו את עצמן מסיבות דתיות, הרבה לפני המצאת הפוטושופ או הפראדה. זה מאוד פופוליסטי להאשים את תעשיית האופנה בגרימה למחלה הזו. מה גם שהסטטיסטיקה מצביעה על כ 200 נערות בשנה שמתות מאנורקסיה, זה מאוד עצוב, אבל לא מדובר באפידמיה שמחייבת חקיקה ורעש תקשורתי כה גדול, במיוחד שחקיקה של חוקים אחרים הנוגעים ישירות למחלה, כמו אשפוז בכפייה של נערות הסובלות מאנורקסיה נתקלו בגרירת רגליים ואם אני לא טועה, רק השנה, בשעה טובה עבר החוק בכנסת.
זה נכון ואני לא משלה את עצמי שזה אחרת, שדימוי עצמי נמוך יכול לגרום לנערה מתברגת שאופייה לא עוצב והיא נתונה להשפעה של הסביבה לפתח הפרעות אכילה בגלל מה שהיא רואה על מרקע הטלויזיה או דפי העתון שלה. גם אני הייתי נערה מתבגרת וגם אני קינאתי. קינאתי בבחורות גבוהות עם רגליים ארוכות שלי בחיים לא יהיו, קינאתי בבחורות כחולות עיניים וכאלה בלי רווח בשיניים, קינאתי בבחורות שחומות ממני שאין להן נקודות חן כמו לי, וקינאתי בבחורות בלונדיניות עם שיער חלק. גיל ההתבגרות זה הגיל שבו אנחנו מרגישות מכוערות ולא משנה מה, קראתי מספיק ראיונות עם דוגמניות שהיום נאסר עליהן לעבוד בתחומן שמתלוננות כי בגיל ההתבגרות הן היו גבוהות מדיי ולא היה להן ציצי. אי אפשר להגן על נערה מתבגרת מדימוי עצמי נמוך, זה שלב שמגיע ועובר, בתקווה בלי מחלות והפרעות כאלה ואחרות. זהו תפקיד ההורים לספק לבנותיהן המתבגרות מקורות השראה מגוונים, כאלה שלא כוללים רק דוגמניות, ולצורך העניין גם לא כוכבות אינסטנט, בוגרות ריאליטי שלא תורמות ולו דבר לעולם התרבות הישראלית.
אני לא מצפה מבנות נוער שיתלו פוסטרים של עדה יונת בחדרן, וגם לא יעקבו אחריה בטוויטר, זה לא ריאלי. אני כן מקווה שיהיו בטלויזיה שלנו יותר תכנים המכוונים לגילאים האלה שיכילו נשים מפס ייצור אחר, לא X מהעונה הY של תכנית ריאליטי Z, ולא K שהגיע למקום הJ בגמר בעונה הL של כוכב נולד. היום כולם רוצים להיות סלבס, ללא שום קשר לכישרון או יכולות כלשהן, ופה הבעיה, לא בדוגמניות הרזות.
אם כבר הכנסת בצורה כה גסה רוצה להתערב בתעשיית האופנה, אולי שתכריח את רשתות האופנה הישראליות והזרות לייבא בגדים במידות יותר גדולות מ 40-42, חוק הדוגמניות לא ימלא פתאום מדפים בבגדים במידות גדולות יותר. בעיה עם דימוי עצמי נמוך? ברור! כשבחורה בת 15 נכנסת לרשת חנויות שאך אתמול היא צפתה בהתנפלות ההמונית על שעריה ומוצאת שמידותיה הן מחוץ לסקאלה שאותה החנות משרתת, זה עושה יותר נזק מכל תמונה של עדי נוימן או גל גדות שתוכלו למצוא בז'ורנל.
זהו חוק פופוליסטי וארכאי, ומהווה יריקה בפניו של עם ישראל, שמשלם את המשכורות של האנשים שהעבירו אותו, אגב ברוב של 10 חברי כנסת, כן, מתוך 120...

ומה נשאר לי להגיד על הפוטושופ? אם משתמשים בו על ג'ניפר לופז או דמי מור שבאות לפרסם קרם אנטי אייג'ינג ובעזרתו מוחקים להן את כל הקמטים, זה נקרא רמאות, אם משתמשים בו בשביל לתקן פגמים אסתטיים, אין בזה שום דבר פסול, אם משתמשים בו בשביל להצר היקפים, זה כבר לא בסדר ובמקרה כזה סימון מתאים צריך להבהיר את העניין. אבל כאן האשמה היא לא של הדוגמניות, אלא של משרדי הפרסום ו/או העורכים המוציאים תמונות כאלה לאור.

כאשר בתי תגיע לגיל הזה, ואני יודעת שדוגמנית רזה היא לא תהיה, אם היא תהיה דומה לאמא שלה, אני אעשה כל מה שביכולתי כדי לגרום לה להרגיש אהובה ושווה בלי קשר לאיך שהיא נראית. לא כולנו נועדנו לדגמן, לא כולנו נולדנו לשיר ולא כולנו נהיה סלבס. אני כן אעניק לה סביבה תומכת, אנסה לחשוף אותה לכמה שיותר מודלים לחיקוי שרק אפשר, וכמובן ואיך לא, לשמור על פאסון, תוך תשומת לב לצורה שלה ולמידותיה, יהיו אשר יהיו.

יום שבת, 17 במרץ 2012

שבוע האופנה בלונדון, חורף 2012-2013, חלק א'

שבוע האופנה בלונדון מבחינתי נחלק לשני חלקים. מצד אחד יש את קבוצת המעצבים והמותגים האיקוניים כגון ויויאן ווסטוווד וברברי שכבר שנים ארוכות הפכו לשם נרדף לאופנה לונדונית ומצד שני כל שנה צצים מעצבים חדשים ומעניינים שמקבלים במה בארוע היוקרתי הזה ומציגים קולקציות חדשניות ומשובבות עין.
לונדון היא פחות חסידה של טרנדים, שלא כמו ניו יורק, יותר קשה לזהות שם בצורה מובהקת לאן נושבת הרוח בתחום הגזרות, הצבעים והסגנונות. אבל זה לא מפריע לה עדיין להציג קולקציות טרנדיות לצד קולקציות בעלות שיק אל-זמני לונדוני מובהק שלעולם לא יצא מהאופנה.
שתי שמות שכבר כמה עונות מהוות את חוד החנית של שבוע האופנה בלונדון הן מארי קטראנצו והולי פלטון, שתי המדפיסות, אחת אולטרא ריאליסטית והשניה אולטרא פסיכדלית. קטראנצו, אחרי שהפכה תמונות ממגזינים של עיצוב פנים להדפסים מרהיבים על שמלות וג'קטים לפני שנתיים הפעם משתמשת באביזרים יותר קטנים, בניהם כפיות, שעונים וכלים אחרים בוריאציות שונות על מנת להקנות מרקמים שונים לבדים. הבולטת ביותר היתה שמלת מכונת הכתיבה שלה, מדגם אוליבטי לטרה 35, שנשלחה כמתנה לאספנית מכונות כתיבה שווייצרית שהתלהבה מהשמלה בבלוג שלה. כנראה ששוה מאוד להתלהב בבלוג, שכן שווי השמלה הוא 4000$, גם אני רוצה! השמלה השניה משמאל.

Marie Katranzou
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com 

הולי פלטון הציגה קולקציה מודפסת ובוהקת גם היא, אם כי, כאמור, בצד האבסטרקטי יותר של הדפוס. השימוש בגזרות פשוטות ושימושיות מאוד בשילוב ההדפסים המהפנטים שלה יצרו קולקציה מאוד לבישה, אפילו למשרד!

Holly Fulton
Photo: Yannis Vlamos / GoRunway.com 

קולקציה מודפסת אחרת שתפסה את עיניי היתה זו של ארדם. קולקציה תלת מימדית של שכבות על גבי שכבות של לייטקס, טוויד ותחרה. המנה העיקרית בקולקציה הזו הוא ללא ספק הטקסטיל, שעות עבודה ומחקר רבות הושקעו בו וזה ניחן על כל פריט בקולקציה. שמלות לייטקס בשילוב טוויד עם דוגמאות תחרה מוטבעות עליהן, נעליים מצופות בטווידה משוח בלייטקס וכל השילובים שרק אפשר לחשוב עליהם בן השילוש הזה של לייטקס - טוויד - תחרה, בצבעים מרנינים ומעוררי תיאבון. בנעלי העקב בקולקציה שולבו חתיכות פלקסי שנתנו לעקבים מראה אכיטקטוני עתידני.

Photo: Filippo Fior / GoRunway.com 

Erdem
Photo: Gianni Pucci / GoRunway.com 

ההדפסים בקולקציה של באסו&ברוק מקשים קצת על העין, עומס ההדפסים פר פריט בהחלט עושה את זה קשה להבין בדיוק באיזה גזרה מדובר, ובכל זאת מדובר בגזרות טובות. החל משמלות ברך פשוטות ועד ג'קטים ומעילים מחוייטים. לדעתי יש פה אפילו נטיה למארני-יזם.

Basso & Brooke
Photo: Alessandro Viero / GoRunway.com 

את הקולקציה הבאה אני רוצה לפתוח בציטוט של מינאל מיסטרי, עיתונאית אופנה שכותבת בהרבה מהמקורות בהם אני מתעדכנת:
כשחושבים על זה, התשובה לשאלה "למה מוסקינו צ'יפ אנד שיק מוציגים בלונדון?" מהר מאוד הופכת לעוד שאלה "למה מוסקינו צ'יפ אנד שיק לא הציגו בלונדון עד עכשיו?"
ובהחלט, המותג האיטלקי הרענן והשובב הזה משתלב יופי בנוף הקולקציות הלונדוניות שהוצגו בשבוע האופנה. לצד הקולקציות של המקומיים, וקהל היעד המושלם למותג זה, זה רק טבעי שמותג הבת הזה של מוסקינו האיטלקית תעשה את המעבר הזה ללונדון, בדיוק כמו מיו מיו של פראדה שהיגרה לפאריז, צ'יפ אנד שיק מצאה את מקומה הטבעי. קולקציה צבעונית ואקלקטית המשלבת הדפסים, שיפון, קצת גזרות צבאיות, קצת כובעי פרווה בצבעי ניאון, לפי המעצבת פרנצ'סקה רובינו, כאשר הזמנים קשים, עלינו לשעשע את עצמנו עם בגדים, והקולקציה הזאת אכן משעשעת, במובן החיובי של המילה :).

Moschino Cheap and Chic
Photo: Fillipo Fior / GoRunway.com 

סוגר את הפוסט הזה אנטוניו ברארדי שעיצב קולקציה מאופקת יותר יחסית לשאר עמיתיו לפוסט, אך עם זאת מיוחדת במינה גם היא. הקולקציה עוצבה בהשראת ג'אקומו סרפוטה, פסל סיציליאני מתקופת הבארוק שעשה פסלי ותבליטי שיש. ההשפעה ניכרת בעיקר בגזרות הפתלתלות של השמלות, המעילים והג'קטים, השימוש בבדים בעלי מראה חלק של שיש, המורכבים ממשי ופשתן, הבניה המושלמת של הפריטים, שמזכירה לנו שברארדי הוא קודם כל חייט לתפארת.

Antonio Berardi
Photo: Alessandro Viero / GoRunway.com 

ועכשיו, גילוי נאות:
לפעמים שואלים אותי למה אני כותבת על כל המותגים האלה שבחיים לא יהיה לנו כסף לרכוש? אז קודם כל, למה בחיים לא? מה עם קצת אופטימיות, ובנימה יותר רצינית, זהו אינו בלוג צרכנות, אין בנאמר בו בפוסטים המסקרים את שבועות האופנה המלצות לרכישה הבאה של שמלה לחתונה של החברה הכי טובה, אלא רק התרשמות שלי ממה שמצפה לנו על המדפים בעונה הבאה. אין זה סוד שדגם צועד על המסלול של פראדה לעונה הבאה, יופיע באותה עונה בגרסה זולה יותר על המדף בזארה או אייץ' אנד אם, איש לא מסתיר את זה ואיש לא מתכחש לזה. קוראיי היקרים יכולים לקחת את מה שאני כותבת כרפרנס בשיטוט הבא שלהם בקניון עת יזדמנו לחנות אופנה להמונים זו או אחרת.
מלבד זאת, הפוסטים האלה מבחינתי הם קודם כל אינפורמטיביים ויש בהם כדי לספק את סקרנותם של כל אותם אלה שחולמים לשבת בשורה הראשונה של התצוגות האלה וליהנות מאופנה כחוויה ולאו דווקא כענף צרכני.