חוק הפטושופ ואני

עם כל הכבוד לחברי כנסת אדטו ודנון, אני לחלוטין מתנגדת לחוק הפוטושופ. "מחקרים מוכיחים כי אחת הסיבות להפרעות אכילה בקרב צעירות הינה השפעת המדיה והפרסום המציגים כמודל לחיקוי נשים רזות במיוחד, ובכך משפיעים על הסטנדרטים של בני הנוער" טוענת אדטו בהסבירה מדוע הוצע החוק. אתייחס לעניין בשני תחומים. הראשון, תעשיית האופנה.
עיתונים כמו ווג, אל, מריקלייר, הארפרס בזאר, W ודומיהם מיועדים לקהל יעד של נשים בגילאי 18 ומעלה, בעיקר כאלה שיכולות להרשות לעצמן ליהנות ממה שהירחון מציע. ירחוני אופנה אינם מיועדים לילדות מתבגרות כי בגיל הזה הן יותר מושפעות מהסביבה, פחות מקשיבות להורים ובטעות יכולות לחשוב שמה שהן רואות בירחון אמיתי הוא ויתרה מכך, לנסות להידמות לדוגמניות המעטרות את עמודיו. דוגמניות רזות מהלכות על מסלולי התצוגות מזה 5 עשורים, עם תחילת הקריירה של טוויגי, הדוגמנית הכחושה הראשונה,
שלושה עשורים לפני המצאת הפוטושופ.
מאז עברנו דרך ארוכה, מתקופת הסופר מודלס (קלאודיה שיפר, סינדי קמפבל, לינדה אוונג'ליסטה וכו') דרך קייט מוס וההרואין שיק עד שהגענו עד הלום, עם פיליפה המילטון שעברה ריטוש מרושע אצל הגרפיקאים של ראלף לורן והוצגה בעיתונות היפנית בפרסומת למותג.
ממבט אחד על התמונה הידועה לשמצה אפשר להבין שנעשתה פה עבודת גרפיקה גרועה ואף אישה הגיונית ושפויה לא תחשוב שבאמת ככה נראית הדוגמנית, הרי ראשה רחב יותר ממתניה!
צריך להיות בשלים בשביל לקרא עיתוני אופנה, ילדה בת 14 אולי לא תדע לעשות את ההבחנה ותחשוב שבאמת ככה נראית אשה.
הפוטושופ הוא חברו הטוב של הדוגמן/שחקן/סלב בגלל שזאת תכנה שמאפשרת לך לקום בבוקר עם חצ'קון ולא להשתגע מזה, זה מאפשר לדוגמנית שאולי ירדה על איזה המבורגר ועכשיו יש לה בליטה, לא לדאוג לגביה כי הגרפיקאי הנחמד יכסה לה אותה. הרי אף אחד מאיתנו לא אוהב לראות אנשים מחוצ'קנים עם שקיות בעניים, כתמי לידה וצלוליט בירחוני האופנה שלנו. חלק מהעניין הוא שהם מוכרים לנו חלומות, הם נותנים לנו עולם של פנטזיות שכל אחת יכולה ללכת עם תיק בירקין ולהשתמש בקרם פנים של מדונה. אם במציאות אחפוץ, אפתח לי את העיתון היומי ואהנה מתמונותיהם של אנשים אמיתיים, פוליטיקאים שמנים, רוצחים, נרצחים, סובלים, מנצלים, כוכבניות שנתפסו בעדשת הפאפארצי.....
אני פותחת עיתון אופנה בשביל ליהנות מהאסטתיקה, היצירתיות ומהיופי, גם לדברים האלה יש מקום בעולם, ופוטושופ הוא זה שעוזר להם להפוך למציאות מדומה על דפי הירחון.
כמובן הכל עניין של מידתיות, אם תקלידו PHOTOSHOP DISASTERS בגוגל, תמצאו תוצאות מאוד מצחיקות. לדעתי, עבודות כגון התמונה הידועה לשמצה המילטון, הפנים המתות של מדונה בקמפיין של לואי ויטון ועוד לא היו אמורים בכלל לצאת לדפוס אם מישהו היה באמת מסתכל עליהם ובודק אותם לעומק לפני זה. כמו בכל דבר בתעשייה, החל מטקסטיל עד לתנאי העסקת עובדים (ואני מודה שחלק מהתחומים עובדים תחת פיקוח יותר נוקשה מהאחרים) צריכה להיות פה רגולציה, צריכים לעמוד בסטנדרטים מסויימים כי הרי זה לא אינטרס של אף חברה שיעשו ממנה צחוק או רחמנא ליצלן יחרימו אותה בגלל עבודת פוטושופ גרועה.
התחום השני הוא תחום הפרסום, שבו בשביל למכור קרם פנים לבנות 25 פלוס משתמשים בדוגמנית בת 17, או שכשלוקחים את אותה טוויגי, בשנות השישים לחייה היום, לפרסומת לקרם פנים ולא משאירים זכר לכל השנים שעברו על פניה.
אני בד"כ לא מאמינה לפרסומות, כל הקטע בפרסומת הוא להגזים ולגרום לך לחשוב שמוכרים לך לא פחות מאשר את פלא העולם השמיני. הרי השניצל הקפוא לא באמת טעים כמו עוף טרי, ורד בול לא באמת נותן לך כנפיים, אז אני לא מבינה למה אנשים צריכים להאמין שטוויגי חזרה אחורה בזמן?
חוק הפוטושופ עבר בצרפת ב2003 ומאז על כל פרסומת שעברה ריטוש כתוב למטה שהתמונה עברה ריטוש, אני לא הצלחתי למצוא נתונים סטטיסטיים על הפרעות אכילה בצרפת, אבל משהו בתוכי אומר לי שהוא לא השתנה יותר מדיי.
לסיכום, תרשו לי לומר, שלהאשים את הפוטושופ המסכן בזה שיש אנורקסיה בקרב בני נוער זה כמו להאשים את המוכר בפיצוציה שמוכר באנגים בבעיית השימוש בסמים בקרב בני נוער, לחלוטין חסר הגיון. הכל מתחיל ונגמר בחינוך, ואם בשלבי התפתחותו של הילד הוא נחשף לדברים שהוא לא אמור להחשף אליהם, אם ההורים שמים אותו מול הטלויזיה במקום להקדיש לו תשומת לב, אם הילד לא מקבל מספיק חיזוקים חיוביים מהוריו, הסיכוי שיהיה נער בעייתי גדולים יותר. הגיע הזמן שאנשים יתחילו להסתכל על עצמם לפני שהם מחפשים מישהו או משהו אחר להאשים בזה שיש להם ילדים מתוסבכים.