אתמול בערב צפיתי בכתבה הנהדרת אך מרגיזה הזו בערוץ 2:
והיא כל כך הסעירה אותי שהייתי חייבת להגיב.
בכתבה מרואיינים בעלים של רשתות אופנה מקומיות שמקטרים על "הפלישה מחו"ל" של רשתות אופנה זרות שמתשלטות להם על השוק, מורידות מחירים וגוררות גם את בעלי הרשתות המקומיות להוזיל את סחורתם בעל כורחם. בעודי נחנקת מהדמעות, הכתבת תיארה את המבצעים מרחיקי הלכת שהרשתות המקומיות החילו כבר עכשיו, בנובמבר, על אופנת החורף, וזה עוד לפני שהוצאנו את הפוטר מהארון, מבצעים כמו פריט שני ב50% וכדומה. מצאתי את עצמי כאחרונת הזקנים יושבת וצועקת על הטלויזיה, לא, כי זה פשוט מרגיז!
מיכה רונן, מבעלי רשת הוניגמן הביע תסכול עמוק מכך שהצרכן הישראלי הולך היום אך ורק בעקבות המחיר, המותג כבר לא מדבר אילו, נערה בת 17 עם 200 שקל בכיס תעדיף לקנות כמות על פני איכות, אנשים באופן כללי ילכו למי שמציע להם את המחיר הנמוך ביותר, "המחיר הוא המלך" כך אמר.
אז תנו לי לענות לכל אותם בעלי רשתות עשוקים שהפלישה מחו"ל הורסת אותם כלכלית:
1. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרמתי מהמדף או מהקולב בגד שהיה עשוי 100% חומרים טבעיים. היום בכל הרשתות, הזרות והמקומיות, היקרות יותר ופחות, גם בהוניגמן, שם מדדתי שמלות לראש השנה, אין שום חשיבות לאיכות הבד. למה צריך לדחוף פוליאסטר בכל מקום? נכון שזה משתלם ומוזיל עלויות ונכון שזה נראה ממש יפםה יחסית לכמה שזה עולה, אבל תנו לי לחדש לכם, נערות בנות 17 עם 200 שקל בכיס הן לא קהל היעד העיקרי והמבוסס ביותר של רשתות אופנה עממיות. אנחנו, הנשים עם העבודות, המשכורות וסדר היום העמוס, אנחנו כוח הקניה ואנחנו מחפשות איכות.
2. כאשר יש נישה אחת, גדולה ככל שתהיה, של קהל לקוחות שמחפש בגדים בערימות, לא משנה באיזה איכות, בסופו של דבר לא יהיה בה מקום לכולם. מי שיזכה לשבת בנישה הזאת יהיו הרשתות שמוכרות בזול פריטים סבירים פחות או יותר, אם כולם יכוונו לאותה הנישה, שהיא המיין סטרים, שלא יתפלאו אזובי הקיר שהארזים שותים להם את המים.
3. המון צרכנים וצרכניות בארץ יעדיפו זוג מכנסיים איכותי ב500 שקל מאשר זוג מכנסיים ב250 באיכות צ'יינה שיהיו טובים לעונה אחת כי אחרי שלוש כביסות הם מקבלים צורה של שקית הקאה. אני אישית מסתובבת מתוסכלת כבר שלוש שנים (מאז שחזרתי מאיטליה) מהעובדה שאי אפשר לקנות במדינה הזאת פריט אחד טוב, לביש, עמיד ורב עונתי. הנה לכם נישה שאף אחד לא נכנס לתוכה, הלבשה איכותית במחירים סבירים בשביל אנשים שיש להם קצת כסף בארנק אבל הרשתות העממיות ממש לא רוצות את הכסף שלהם.
התפיסה הזו של לקנות כמה שיותר בכמה שפחות היא זו שתביא להרס האנושות, ואולי זה נשמע לכם דרמטי ומגוחך אבל תחשבו על זה רגע, אם מפעל בסין מייצר מיליארד שמלות 100% פוליאסטר כי הנערה בת ה17 עם ה200 שקל בכיס יכולה לקנות שתיים כאלה בתקציב שלה (וזה מה שהיא תעשה), תחשבו כמה המפעל הזה מזהם את הסביבה שלו, לעומת מפעל אחר שמייצר 100 אלף שמלות 100% כותנה שיעלו אולי יותר, אולי אפילו יותר מפי 2, אבל מישהי תחשוב טוב יותר לפני שהיא תרכוש שמלה כזו, אם היא באמת צריכה אותה.
בעברו השני של פס הייצור, הנערה עם שתי שמלות הפוליאסטר תשליך אותן לפח אחרי שתי לבישות כי הן יאבדו צורה, בעוד הצרכנית עם השמלה האיכותית והיקרה יותר תוכל ליהנות ממנה עוד שתי עונות, ואז תעביר אותה לחנות יד שניה. תכפילו את זה במיליארדי צרכניות וצרכנים בעולם וקיבלתם טביעת רגל מאסיבית מאוד של תרבות הצריכה הזו על כדור הארץ. מה עושים עם כל הזבל הזה?
בשבוע האופנה האחרון שהתקיים בלונדון, ויויאן ווסטווד אמרה מאחורי הקלעים "Buy less, choose well, make it last. Quality rather than quantity: That is true sustainability. If people only bought beautiful things rather than rubbish, we wouldn't have climate change!", בתרגום חופשי "קנו פחות, בחרו היטב, שיחזיק מעמד יותר זמן. איכות עדיפה על כמות: זו קיימות אמיתית. אם אנשים היו מעדיפים פריטים יפים על זבל, לא היה שינוי אקלים עולמי".
והיא כל כך הסעירה אותי שהייתי חייבת להגיב.
בכתבה מרואיינים בעלים של רשתות אופנה מקומיות שמקטרים על "הפלישה מחו"ל" של רשתות אופנה זרות שמתשלטות להם על השוק, מורידות מחירים וגוררות גם את בעלי הרשתות המקומיות להוזיל את סחורתם בעל כורחם. בעודי נחנקת מהדמעות, הכתבת תיארה את המבצעים מרחיקי הלכת שהרשתות המקומיות החילו כבר עכשיו, בנובמבר, על אופנת החורף, וזה עוד לפני שהוצאנו את הפוטר מהארון, מבצעים כמו פריט שני ב50% וכדומה. מצאתי את עצמי כאחרונת הזקנים יושבת וצועקת על הטלויזיה, לא, כי זה פשוט מרגיז!
מיכה רונן, מבעלי רשת הוניגמן הביע תסכול עמוק מכך שהצרכן הישראלי הולך היום אך ורק בעקבות המחיר, המותג כבר לא מדבר אילו, נערה בת 17 עם 200 שקל בכיס תעדיף לקנות כמות על פני איכות, אנשים באופן כללי ילכו למי שמציע להם את המחיר הנמוך ביותר, "המחיר הוא המלך" כך אמר.
אז תנו לי לענות לכל אותם בעלי רשתות עשוקים שהפלישה מחו"ל הורסת אותם כלכלית:
1. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרמתי מהמדף או מהקולב בגד שהיה עשוי 100% חומרים טבעיים. היום בכל הרשתות, הזרות והמקומיות, היקרות יותר ופחות, גם בהוניגמן, שם מדדתי שמלות לראש השנה, אין שום חשיבות לאיכות הבד. למה צריך לדחוף פוליאסטר בכל מקום? נכון שזה משתלם ומוזיל עלויות ונכון שזה נראה ממש יפםה יחסית לכמה שזה עולה, אבל תנו לי לחדש לכם, נערות בנות 17 עם 200 שקל בכיס הן לא קהל היעד העיקרי והמבוסס ביותר של רשתות אופנה עממיות. אנחנו, הנשים עם העבודות, המשכורות וסדר היום העמוס, אנחנו כוח הקניה ואנחנו מחפשות איכות.
2. כאשר יש נישה אחת, גדולה ככל שתהיה, של קהל לקוחות שמחפש בגדים בערימות, לא משנה באיזה איכות, בסופו של דבר לא יהיה בה מקום לכולם. מי שיזכה לשבת בנישה הזאת יהיו הרשתות שמוכרות בזול פריטים סבירים פחות או יותר, אם כולם יכוונו לאותה הנישה, שהיא המיין סטרים, שלא יתפלאו אזובי הקיר שהארזים שותים להם את המים.
3. המון צרכנים וצרכניות בארץ יעדיפו זוג מכנסיים איכותי ב500 שקל מאשר זוג מכנסיים ב250 באיכות צ'יינה שיהיו טובים לעונה אחת כי אחרי שלוש כביסות הם מקבלים צורה של שקית הקאה. אני אישית מסתובבת מתוסכלת כבר שלוש שנים (מאז שחזרתי מאיטליה) מהעובדה שאי אפשר לקנות במדינה הזאת פריט אחד טוב, לביש, עמיד ורב עונתי. הנה לכם נישה שאף אחד לא נכנס לתוכה, הלבשה איכותית במחירים סבירים בשביל אנשים שיש להם קצת כסף בארנק אבל הרשתות העממיות ממש לא רוצות את הכסף שלהם.
התפיסה הזו של לקנות כמה שיותר בכמה שפחות היא זו שתביא להרס האנושות, ואולי זה נשמע לכם דרמטי ומגוחך אבל תחשבו על זה רגע, אם מפעל בסין מייצר מיליארד שמלות 100% פוליאסטר כי הנערה בת ה17 עם ה200 שקל בכיס יכולה לקנות שתיים כאלה בתקציב שלה (וזה מה שהיא תעשה), תחשבו כמה המפעל הזה מזהם את הסביבה שלו, לעומת מפעל אחר שמייצר 100 אלף שמלות 100% כותנה שיעלו אולי יותר, אולי אפילו יותר מפי 2, אבל מישהי תחשוב טוב יותר לפני שהיא תרכוש שמלה כזו, אם היא באמת צריכה אותה.
בעברו השני של פס הייצור, הנערה עם שתי שמלות הפוליאסטר תשליך אותן לפח אחרי שתי לבישות כי הן יאבדו צורה, בעוד הצרכנית עם השמלה האיכותית והיקרה יותר תוכל ליהנות ממנה עוד שתי עונות, ואז תעביר אותה לחנות יד שניה. תכפילו את זה במיליארדי צרכניות וצרכנים בעולם וקיבלתם טביעת רגל מאסיבית מאוד של תרבות הצריכה הזו על כדור הארץ. מה עושים עם כל הזבל הזה?
בשבוע האופנה האחרון שהתקיים בלונדון, ויויאן ווסטווד אמרה מאחורי הקלעים "Buy less, choose well, make it last. Quality rather than quantity: That is true sustainability. If people only bought beautiful things rather than rubbish, we wouldn't have climate change!", בתרגום חופשי "קנו פחות, בחרו היטב, שיחזיק מעמד יותר זמן. איכות עדיפה על כמות: זו קיימות אמיתית. אם אנשים היו מעדיפים פריטים יפים על זבל, לא היה שינוי אקלים עולמי".
לא למדתי מנהל עסקים, אני לא מומחית בכלכלה ולא מתיימרת להכתיב לחברות ענק עם תקציבאים, כלכלנים ומה לא איך להתנהג ואיך לקבוע את סדר העדיפויות שלהם, זהו פוסט של אשה אחת בלבד שמייצגת אך ורק את עצמה, טוב, ואולי עוד כמה נשים שהיא מכירה אישית. הקביעות שלי סך הכל מבוססות על הגיון פשוט ורצון לשינוי, בתקווה שמישהו פה יענה על הצרכים שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה