בו!

אימה היא הדבר החם הבא. לא, סליחה, אימה היא הדבר החם זה זמן רב, ובניגוד לטרנדים כאלה ואחרים היא הולכת ומשתרשת בחיי היומיום שלנו. בעוד העולם שלנו מתקרב להשמדה עצמית בצעדי ענק, התחממות גלובלית, בועות נדל"ן, הביטקוין ועכשיו גם וירוס האיבולה, אחריו אני עוקבת בדריכות, אנחנו מעדיפים להדחיק, ולהפחיד את עצמנו בפנטזיות, בהן נוכל להגיד לעצמנו "זה רק בסרטים". הרי לא תיתכן מתקפת זומבים בזמן הקרוב, אין רוצח קניבל שיסמם אותנו וישב איתנו לסעוד את מוחנו, אין רוח רפאים רעה שתוקפת אותנו בחלום ואין ילדה קוריאנית אפרפרה שתפחיד אותנו למוות כשתצא מתוך הטלויזה. הניתוב של הפחד למקומות האלה נותן לנו ליהנות מתחושת המתח בעודנו מתרווחים על הכורסא מנשנשים עוגיות, ואז הולכים לישון במחשבה של "הזומבי הראשון שאני רואה, אני קונה כרטיס לאוסטרליה, לפני שהמממשלה תיפול והצבא יושבת".
עם המגמה העולמית הזאת שכבר כבשה את הקולנוע והטלויזיה החליטה לזרום פראנקה סוצאני, עורכת ווג איטליה בהפקת האופנה שלה לחודש אפריל Steven Meisel: Horror Movie.
גילוי נאות, קראתי בכל מיני מקומות שההפקה מדברת בעצם על אלימות כלפי נשים, לא כך הרגשתי אחרי שראיתי את הסרטון; כולנו מבינים שאין להקל ראש באלימות נגד נשים, במיוחד לא לעשות הפקות אופנה בהן לצד אשה המוטלת חבוטה כתוב "שמלה: ולנטינו", הסרטון הזה, לטעמי, נראה יותר כמו סרט אימה יפני שטרם עבר אדפטצייה הוליוודית, הוא משחזר את כל קלישאות האימה הכי נפוצות, ובסוף הנערה השברירית סוגרת חשבון עם המניאק, אימה קלאסית.



הצבע האדום השולט כל כך בסצנות האלה, נכח גם על מסלולי התצוגות בניו יורק ומסתמן כאחד הצבעים החמים לחורף הבא. בואו תראו:

 Anna Sui, Carolina Herrera, Anna Sui

 Zimmerman, Alice + Olivia, Marc by Marc Jacobs

Donna Karan

שאר התמונות משבוע האופנה בניו יורק, כרגיל בעמוד הפייסבוק שלי.

שבוע האופנה גינדי תל אביב - רזיאלה

בעודי שוקדת על איסוף החומרים לסקירה של שבוע האופנה בניו יורק, לונדון, מילאנו ופריז, השתרבב לו שבוע האופנה בתל אביב לסדר היום ואיתו הזמנה לתצוגת אופנה אחת, של רזיאלה, בשעת בין ערביים חורפית וגשומה.
בעיקר אך לא רק בגלל הניסיון שלי בשנים עברו, לא ציפיתי לאיזה ארגון מופתי של הארוע, גם סך הכל כל העניין היה דיי מכובד, האוהל היה נקי, מסודר בצורה זורמת והיה מלא באנשים שיודעים להתלבש. מעולם אבל לא יצא לי להיות מוזמנת לסוג של "קבלת פנים" לפני תצוגה, ואחרי כמה רגעי מבוכה מכך שבסופו של דבר השם שלי לא הופיע ברשימות ונאלצתי לעמוד בצד כאחרונת המסתננות ולחכות שהעניין שלי יוסדר, רק כדי לגלות שאין לי שורה וכסא ושאני צריכה לחכות שכולם יכנסו ואז לשבת איפה שישאר מקום. אחרי שכבר נכנסתי, רכשתי בקבוק מים קטן ב13 ש"ח וישבתי על אחת הספות ופשוט חיכיתי במשך שעה לתחילת התצוגה.
זה לא שיש לי הרבה למה להשוות, אין לי יותר מדיי ניסיון בתצוגות אופנה. אחרי הכל, גם בתצוגות של רוברטו מוסו אליהן הוזמנתי באופן קבוע בזמן שהייתי במילאנו, היו איחורים הרבה פעמים, אבל משהו באווירה בתוך האוהל הזה לא נעם לי. הפאשניסטות הם פחות או יותר אותם פאשניסטות, מוזיקת הרקע היא בערך אותה אחת, אבל איפה לעזאזל כוס הקאווה שלי?? ארבע שנים, שמונה תצוגות הזמין אותי רוברטו מוסו לשבת בקהל שלו, תמיד פינק בקאווה, תמיד היה כסא בשבילי ותמיד הרגשתי כאילו רוצים אותי שם. לא כך היתה התחושה בתל אביב. כמובן שלא באתי לראות תצוגה בשביל לשתות קאווה, אני אפילו לא ממש אוהבת קאווה, זה לא העניין, עצם העובדה שמגישים לך קאווה ועל הכסא מחכה לך תדפיס מהודר על המעצב ועל הקולקציה נותנת תחושה חיובית ומקצועית שמתייחסים אליך כאל אורח חשוב ולא כאל מסתנן בלתי רצוי (ולא שודדים אותך ב13 שקלים לבקבוק מים קרים).
אז כשסוף סוף נכנסתי לאולם התצוגה (על בסיס כסא פנוי), חזיתי בתצוגה מאוד אלגנטית ומהודקת. הסיפור של הקולקציה של רזיאלה היה פריז- תל אביב והשואו התחיל בשאנסון צפרתי נוגה, כזה שמיד המיס את כל המרמור אשר על ליבי. המעצבת רזיאלה גרשון, אשר פועלת בתל אביב עשרות שנים ושואבת השראה מבירת האופנה הנצחית, פריז, יצרה קולקציה בניחוח נוסטלגי של שנות השישים, כאשר פריז, ולא כל מה שהוא אמריקאי היתה מודל החיקוי של האופנה הישראלית. השפעה זאת ניכרת בחומרים מהם עשויה הקולקציה, ביניהם משי וצמר ובגזרות הקלאסיות והארוכות שמזכירות את דיור וסן לורן של אותה תקופה.
החלק שהיה מוקדש להשפעה הישראלית של הקולקציה פחות דיבר אליי לכן אתמקד בחלק שיותר אהבתי, האירופאי, הקטיפתי והיוקרתי. כאשר הנאמבר הבא יצא לרחבה, היה אפשר לשמוע את הקהל נפעם קלות נוכח העושר של שמלת המקסי השחורה הזאת, לצערי קטיפה לא ממש מצטלמת טוב ולכן אי אפשר לראות את זה בתמונה, גם לא את התנועה הכבדה אך זורמת של הבגד הנפלא הזה

עוד פריט מוצלח במיוחד הוא מעיל צמר באורך מקסי אשר נצפה בתחילת התצוגה ועורר בי תחושות חיוביות

עוד חומר מאוד דומיננטי בקולקציה היה העור, בעיקר בשילוב שיפון שקוף שביחד יצרו ניגודים של רוך וקשיחות, שמאוד אהבתי

צילומים: אבי ולדמן

קוטור אביב 2014

אי שם בסוף שנת 1990 התבשרתי שאנחנו נוסעים לגור בישראל. מאחר שעד 1990 לא ממש נחשפנו, משפחתי ואני, לעולם שמחוץ לברית המועצות, לא ידענו מה מצפה לנו. כאשר אני בת השמונה התחלתי לארוז את דבריי למעבר המפחיד קיבלתי הוראה להשאיר את כל הצהעצועים מאחור ולקחת בובה אחת וחבילת טושים אחת. אז כך הגעתי בתחילת 91 לישראל, בעיצומה של מלחמת המפרץ עם גמד גומי קטן וחבילה של טושים.
בהיעדר אופציות לשעשוע, אני בת השמונה רוב היום ישבתי וציירתי נסיכות במחברת ירוקה קטנה שאמא שלי הביאה בשבילי. למעשה כל מה שאני זוכרת מהתקופה המזעזעת ההיא זה איך ישבתי וציירתי נסיכות, שתיים כל פעם, וכשהייתי רבה עם בת הדודה שלי הייתי כותבת את השם שלה מעל הפחות מוצלחת מבין השתיים. אני חושבת שהמחברת הירוקה ההיא עדיין איפשהו אצל אמא שלי.
אופנה עילית מבחינתי היא ההמשך הישיר של המחברת הירוקה ההיא, זה כאילו שמלבדי יש עוד אנשים עם מחברות ירוקות שבמקום לטחוב אותן בבוידעם ולשכוח מהן, הופכים את הנסיכות שלהם לאמיתיות, עם תחרה וקריסטלים נוצצים על השמלות, וכולן עוצרות נשימה.
הפעם פוסט הקוטור שלי מוקדש לשני מעצבים שבד"כ לא נכנסים לפוסטים שלי שכן עכשיו בעיניי הדגמים שלהם נראים לי בנאליים ודיי חוזרים על עצמם משנה לשנה, אבל אני יודעת שהרוסיה הקטנה והלומת המעבר שבתוכי אוהבת אותם ומאוד ורוצה לכתוב את השם שלה מעל ראשן של הדוגמניות המציגות אותם.

  Elie Saab

Photo: Yannnis Vlamos/Indigitalimages.Com

Zuhair Murad

Photo: Yannnis Vlamos/Indigitalimages.Com

רק על הקלוש לספר ידעתי

חזרתי!
תודו שהתגעגעתם
לפני שלושה שבועות (ביום הולדתו של ג'יזס הצלוב) הבלוג שלי חגג ארבע שנים להיווסדו. אני יודעת, חתיכת פז"מ, אבל בכל זאת לא חגגתי. אני בושה ונכלמת שכן הוא תפס מקום מאוד שולי בחיי בזמן האחרון, ועל אף שהסיבות מוצדקות (צאצאית, קריירה...) אני לא חושבת שמגיע לו יחס כזה.
אז חשבתי למה בעצם אני מזניחה את מי שבקלות אפשר לכנות הבייבי שלי? עכשיו אולי תהיו מופתעים, אבל מאחורי כל פוסט על שבוע האופנה שאני כותבת עומדות שעות עבודה ארוכות של איסוף תמונות (שלא תחשבו שאני סתם זורקת, מכל קולקציה של 50-60 אנסמבלים אני בוחרת בקפידה ארבע להראות לכם), עריכה גרפית וכמובן פניני החוכמה שזה, אני מודה, החלק האהוב עליי. כל זה נשמע כמו "אוי אוי אוי" וfirst world problems אבל כמו שאני תמיד אומרת, מותר לי, זה הבלוג שלי ואתם לא משלמים לי משכורת אז תסבלו, למה מה תעשו לי? תפסיקו לקרא?
 בקיצור במקום להכין פוסט מסודר וענייני על קולקציות טרום החורף 2014 (חדי העין יבחינו ששבוע האופנה בפריז נשמט הפעם מהתכנית) שעדיין ממשיכות לטפטף שכן לא מדובר בארוע מסודר ורשמי, החלטתי הפעם להתמקד בטרנד אחד שממש אהבתי ואשמח לראות יותר ממנו גם בארץ בהפקות ובקולקציות המקומיות.
אני מדברת על החצאית המתנפנפת. כמובן שבקולקציית טרום חורף, שזה בעצם חורף ישראלי רוב השמלות המתנפנפות שהוצגו היו מבדים קשיחים כגון ברוקייד (מתנצלת על ההגדרה באנגלית, אבל הערך הזה לא תורגם לעברית בוויקיפדיה, אם זה עוזר, ברוסית זה נקרא Парча), צמר, כותנה עבה וכו', אבל ראינו את הגזרה הזאת גם בשבוע האופנה לקיץ הקרוב, בעיקר בניו יורק.
לחצאית המתנפנפת, או "קלוש" בז'רגון המקצועי יש שני יתרונות עיקריים שאני חושבת שעונים על מגוון רחב של צרכים: מצרה את המותניים (בגלל שהן כל כך רחבות למטה, שהמותן, הגבוהה בד"כ, נראית צרה יותר) ויוצרת אשליה של רגליים רזות יותר (מאותה הסיבה), מבחינתי יש לה עוד יתרון אחד עצום, שהיא מאוד נשית מצד אחד ומצד שני גם ילדותית וקוקטית.
אז מי הן הקלושיות המצטיינות בעיניי?
הנה:

 מעיל קלוש בנגיעות קובלט

חצאית קלוש כבדה וצמרירית בשילוב עם מגפיים גבוהות, תענוג חורפי וההצדקה היחידה לנעילת מגפיים בארצנו הקטנטונת

Christian Dior

עם סטרפלס בצבע פוקסיה מרנין בשילוב נעליים גבריות 

Christopher Kane

בגרסת ה"שתי פולניות מחכות לדוור" החסודה והמאופקת

Erdem

בשילוב עם עז, סנדלים וגרביים

Antonio Marras

באורך מקסי עם מעיל קלאסי

Giorgio Armani

דרמטית בשילוב נעלי אופנוענים

Alexander McQueen

כל התמונות באדיבות בתי האופנה לstyle.com

שבוע האופנה במילאנו: קיץ 2014

במילאנו התנהג כמילאנזי, ואיך מתנהגים במילאנו? נזכרים שיש לנו שורשים סיציליאנים! איך נראים שורשים סיציליאנים? כמו בערך כל קולקציה של דולצ'ה וגבאנה מחמשת השנים האחרונות. השנה גם אלברטה פררטי ואקויילאנו ורימונדי הצטרפו לחגיגה, והאמת, קשה לי להאשים אותם. עם אסתטיקה שמזכירה לי קצת את המולדת הגדולה (והאדומה) שלי, אאוטפיטים אולטרא נשיים לבנבנים מעוטרים בפרחי אביב מלבלבים.  שרק מלראות אותם אפשר לשמוע ניגון רחוק של אקורדיון ישן מהדהד בראשי.

 Alberta Ferretti

Photo: Yannis Vlamos / Indigitalimages.Com

 Acquilano.Rimondi

Photo: Marcus Tondo / Indigitalimages.Com

Dolce&Gabbana

Photo: Yannis Vlamos / Indigitalimages.Com

אך עם כל הכבוד לסיציליה, למילאנו יש הרבה מה להגיד בגזרת הטרנדים, בל נשכח שזה עסק שצריך להיות מכיר ורווחי, ולא רק לספר סיפורים על סיציליה ומיסה בכנסיה קתולית בימי א' בבוקר. הבשורה הגדולה שיוצאת ממילאנו העונה, בעצם לא רק ממילאנו, אבל מילאנו מיישרת קו עם הטרנד הזה, שקוף הוא השחור החדש! לא רק שקוף על חשוף או שקוף על הלבשה תחתונה, גם שכבות של שקוף על שקוף. בצבעים, טקסטורות, חלק, תחרה, בחיתוכי לייזר, בצבעים ובשחור לבן, השקוף הולך לשלוט בקיץ הבא, וכדאי מאוד שהרשתות המשכפלות לא ימכרו לנו את זה בגרסת הפוליאסטר (מה שקרוב לוודאי יקרה, ימח שמם)

 Antonio Marras

Photo: Yannis Vlamos / Indigitalimages.Com

 Blumarine

Photo: Umberto Fratini / Indigitalimages.Com

 Fendi

Photo: Yannis Vlamos / Indigitalimages.Com

Sportmax

Photo: Alessandro Garofalo / Indigitalimages.Com

ואז מגיע תורם של המותגים המילאנזיים המיתולוגיים, שלא צריכים טרנדים בשביל למכור, שהאסתטיקה הייחודים שלהם מספיקה להם כדי להביע את עצמם וגם למכור מספיק, כי יש להם קהל לקוחות מסור שמבין ואוהב את זה.

 Giorgio Armani

Photo: Marcus Tondo / Indigitalimages.Com

 Gucci

Photo: Marcus Tondo / Indigitalimages.Com

 Marni

Photo: Marcus Tondo / Indigitalimages.Com

Prada

Photo: Monica Feudi / Feudiguaineri.Com

חבל רק שאת החלק הזה של הפוסט רשתות ההמונים לא ישכפלו להמונים... נצטרך לחכות לשת"פ של מיוצ'ה עם H&M, זוהי תקוותי היחידה.

המחיר הוא המלך?

אתמול בערב צפיתי בכתבה הנהדרת אך מרגיזה הזו בערוץ 2:



והיא כל כך הסעירה אותי שהייתי חייבת להגיב.

בכתבה מרואיינים בעלים של רשתות אופנה מקומיות שמקטרים על "הפלישה מחו"ל" של רשתות אופנה זרות שמתשלטות להם על השוק, מורידות מחירים וגוררות גם את בעלי הרשתות המקומיות להוזיל את סחורתם בעל כורחם. בעודי נחנקת מהדמעות, הכתבת תיארה את המבצעים מרחיקי הלכת שהרשתות המקומיות החילו כבר עכשיו, בנובמבר, על אופנת החורף, וזה עוד לפני שהוצאנו את הפוטר מהארון, מבצעים כמו פריט שני ב50% וכדומה. מצאתי את עצמי כאחרונת הזקנים יושבת וצועקת על הטלויזיה, לא, כי זה פשוט מרגיז!

מיכה רונן, מבעלי רשת הוניגמן הביע תסכול עמוק מכך שהצרכן הישראלי הולך היום אך ורק בעקבות המחיר, המותג כבר לא מדבר אילו, נערה בת 17 עם 200 שקל בכיס תעדיף לקנות כמות על פני איכות, אנשים באופן כללי ילכו למי שמציע להם את המחיר הנמוך ביותר, "המחיר הוא המלך" כך אמר.
אז תנו לי לענות לכל אותם בעלי רשתות עשוקים שהפלישה מחו"ל הורסת אותם כלכלית:

1. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרמתי מהמדף או מהקולב בגד שהיה עשוי 100% חומרים טבעיים. היום בכל הרשתות, הזרות והמקומיות, היקרות יותר ופחות, גם בהוניגמן, שם מדדתי שמלות לראש השנה, אין שום חשיבות לאיכות הבד. למה צריך לדחוף פוליאסטר בכל מקום? נכון שזה משתלם ומוזיל עלויות ונכון שזה נראה ממש יפםה יחסית לכמה שזה עולה, אבל תנו לי לחדש לכם, נערות בנות 17 עם 200 שקל בכיס הן לא קהל היעד העיקרי והמבוסס ביותר של רשתות אופנה עממיות. אנחנו, הנשים עם העבודות, המשכורות וסדר היום העמוס, אנחנו כוח הקניה ואנחנו מחפשות איכות.

2. כאשר יש נישה אחת, גדולה ככל שתהיה, של קהל לקוחות שמחפש בגדים בערימות, לא משנה באיזה איכות, בסופו של דבר לא יהיה בה מקום לכולם. מי שיזכה לשבת בנישה הזאת יהיו הרשתות שמוכרות בזול פריטים סבירים פחות או יותר, אם כולם יכוונו לאותה הנישה, שהיא המיין סטרים, שלא יתפלאו אזובי הקיר שהארזים שותים להם את המים.

3. המון צרכנים וצרכניות בארץ יעדיפו זוג מכנסיים איכותי ב500 שקל מאשר זוג מכנסיים ב250 באיכות צ'יינה שיהיו טובים לעונה אחת כי אחרי שלוש כביסות הם מקבלים צורה של שקית הקאה. אני אישית מסתובבת מתוסכלת כבר שלוש שנים (מאז שחזרתי מאיטליה) מהעובדה שאי אפשר לקנות במדינה הזאת פריט אחד טוב, לביש, עמיד ורב עונתי. הנה לכם נישה שאף אחד לא נכנס לתוכה, הלבשה איכותית במחירים סבירים בשביל אנשים שיש להם קצת כסף בארנק אבל הרשתות העממיות ממש לא רוצות את הכסף שלהם.

התפיסה הזו של לקנות כמה שיותר בכמה שפחות היא זו שתביא להרס האנושות, ואולי זה נשמע לכם דרמטי ומגוחך אבל תחשבו על זה רגע, אם מפעל בסין מייצר מיליארד שמלות 100% פוליאסטר כי הנערה בת ה17 עם ה200 שקל בכיס יכולה לקנות שתיים כאלה בתקציב שלה (וזה מה שהיא תעשה), תחשבו כמה המפעל הזה מזהם את הסביבה שלו, לעומת מפעל אחר שמייצר 100 אלף שמלות 100% כותנה שיעלו אולי יותר, אולי אפילו יותר מפי 2, אבל מישהי תחשוב טוב יותר לפני שהיא תרכוש שמלה כזו, אם היא באמת צריכה אותה.
בעברו השני של פס הייצור, הנערה עם שתי שמלות הפוליאסטר תשליך אותן לפח אחרי שתי לבישות כי הן יאבדו צורה, בעוד הצרכנית עם השמלה האיכותית והיקרה יותר תוכל ליהנות ממנה עוד שתי עונות, ואז תעביר אותה לחנות יד שניה. תכפילו את זה במיליארדי צרכניות וצרכנים בעולם וקיבלתם טביעת רגל מאסיבית מאוד של תרבות הצריכה הזו על כדור הארץ. מה עושים עם כל הזבל הזה?

בשבוע האופנה האחרון שהתקיים בלונדון, ויויאן ווסטווד אמרה מאחורי הקלעים "Buy less, choose well, make it last. Quality rather than quantity: That is true sustainability. If people only bought beautiful things rather than rubbish, we wouldn't have climate change!", בתרגום חופשי "קנו פחות, בחרו היטב, שיחזיק מעמד יותר זמן. איכות עדיפה על כמות: זו קיימות אמיתית. אם אנשים היו מעדיפים פריטים יפים על זבל, לא היה שינוי אקלים עולמי".

לא למדתי מנהל עסקים, אני לא מומחית בכלכלה ולא מתיימרת להכתיב לחברות ענק עם תקציבאים, כלכלנים ומה לא איך להתנהג ואיך לקבוע את סדר העדיפויות שלהם, זהו פוסט של אשה אחת בלבד שמייצגת אך ורק את עצמה, טוב, ואולי עוד כמה נשים שהיא מכירה אישית. הקביעות שלי סך הכל מבוססות על הגיון פשוט ורצון לשינוי, בתקווה שמישהו פה יענה על הצרכים שלנו.

Print a Porter שבוע האופנה בלונדון, קיץ 2014

בעוד השמיים סוג-של מאפירים ויש סוג-של ניחוח חורפי באוויר אני כבר סוג-של מצפה לאביב הבא והאווריריות הקלילה שאיתו... לא באמת, אני אוהבת חורף, תנו לי להתכסות בשכבות ולבצבץ מעל לצעיף גדול וכבד ואני מסודרת לפחות ארבעה חודשים.
בלונדון אוהבים להדפיס, את זה כבר אמרתי אין ספור פעמים, טרנדים פחות מעניינים אותם, את זה משאירים למילאנו וניו יורק. מבחינתי לסקר (כן, אני חיה באשליה שאני מסקרת את הארוע, אל תעירו אותי) את שבוע האופנה בלונדון מבחינתי זה כמו לראות סרטים מצויירים, מהנה, קליל וצבעוני.
כמו תמיד מארי קטרנצו והולי פלטון, המדפיסות האהובות עליי סיפקו סחורה משובבת עין ונפש, שתי בחורות שמנמנות וחמודות בעלות גישות קוטביות לגבי גופן שלהן.
להלן פרטים נבחרים מהקולקציה של קטרנצו:

Marie Katranzou

Photo: Marcus Tondo / Indigitalimages.Com

והנה המעצבת:

מארי קטרנצו

והקולקציה של הולי פלטון

Holly Fulton

Photo: Yannis Vlamos / Indigitalimages.Com

והנה הולי:

הולי פלטון (מימין)

עד כאן דימויי גוף ועניין של פרספקטיבה.

עוד קולקציה מלאת חיים הגיעה מפרין. בלי יותר מדיי חידושים וקוריוזים בתחום הגזרות, ככה זה נראה כשהממיר משתגע והתמונה נמרחת על מסך הטלויזיה, איזה כיף ללבוש דבר כזה!

Preen

Photo: Yannis Vlamos / Indigitalimages.Com

אז מסתבר שפרין שיתפו פעולה השנה עם מותג ההנעלה הקנדי ALDO וכשבמקרה הגעתי לחנות שלהם באחד מקניוני הארץ ברור שנמשכתי לסנדלים האלה

שממש רואים שאותו מוח עיצב גם את הקולקציה הנ"ל וגם את הסנדל שבתמונהת מדדתי אותו והוא היה מאוד נוח ויפה אבל משיקולים תציביים נשאר על המדף. באתר של אסוס מצאתי אותו במחיר של מעל ל 200$, בחנות של אלדו הן עולות הרבה פחות אבל אני לא אגיד לכם כמה כי אני מחכה שהשיקולים הכלכליים שלי ישתנו ואני בעצמי ארכוש אותן.

ולסיום, בשורה אחת שמבחינתי יוצאת מלונדון היא שמלת החולצה המכופתרת האוורירית באורך מקסי:

Maria Grachvogel, Holly Fulton, Paul Smith

יש לנו עד אביב 2014 לרכוש כזאת ולהיות הכי מגניבות ואווריריות בלבנט.