הצרכנות היא הרובד הנמוך ביותר של עולם האופנה, לכן אני משתדלת כמה שיותר להתרחק מהנושא הזה. אני יודעת שבסופו של דבר הכל מגיע לצרכנות, קולנוע, אמנות, אוכל וכו'; יופי, התצוגה יפה , אבל מה זה עוזר לי שזה עולה ים כסף? מה זה עוזר לי שזה לא יושב עליי טוב? מה זה עוזר לי אם זה לא נמכר בארץ?
אז עם כל הכבוד למה שאנחנו רוצות ללבוש בחתונה של הבן דוד או של החברה מהמשרד, אופנה היא הרבה מעבר לזה, היא השראה והשבוע, אני מודה, היא אפילו הביאה אותי להכיר צייר מודרני בסגנון מיקסד מדיה (כאשר משלבים מספר סגנונות ביצירה אחת, למשל; צילום וציור, פיסול ובישול, וידאו ומקרמה...העיקר שיהיו שני סגנונות יצירה או יותר), שעל אף הידע הנרחב שלי באמנות הפלסטית, דווקא אותו לא הכרתי.
לאמן קוראים John Baldessari, צייר אמריקאי יליד 1931, ציני עד מאוד (ואנחנו אוהבים ציניות) וכמו כל אמן שמכבד את עצמו, מכריז על כך שהערכים עליהם מושתתת האמנות הפלסטית מיושנים ואבסורדיים ולכן יש להתעלם מהם, בערך כמו כל אמן בפתיחת זרם חדש (מרסל דושאן בדאדא, רנה מגריט בסוריאליזם, דגה עם האיפרסיוניזם וכו').
הרשו לי להציג בפניכם כמה מעבודותיו החביבות עליי של בלדסרי, ככה בשביל ההעשרה.
Two Unfinished Letters 1992-93
Fairytale Series: Looking While Catching and
Holding (Frog & Butterfly), 1984
Holding (Frog & Butterfly), 1984
Noses & Ears, Etc.: Couple and
Man with Gun, 2007
Man with Gun, 2007
בשנת 2007 קרה הבלתי נמנע ובלדסרי התבקש לעשות הפקת אופנה בשיתוף עם הצלם מריו סורנטי
בהפקת אופנה שיצאה לאחרונה למען העיתון Neo2 הספרדי יצרו הצלמים Jose Morraja ו Leticia Orúe Domínguez הפקת אופנה בסגנון בלדסרי בתור מחווה לאמן.
כל כך התלהבתי מהאחרונה שהחלטתי לחפש ברשת עוד הפקות אופנה במיקסד מדיה ונתקלתי בהפקה המקסימה הזאת שנקראת Poster Child למהדורת הקיץ של V Magazine אותה צילם
Glen Luchford
בעודי ממשיכה עם השראת האמנות המודרנית נתקלתי במעצב הנעליים Nicholas Kirkwood שקולקציית קיץ 2010 שלו נראית כמו משהו שנלקח מתערוכת אמנות מודרנית, פחות כמו משהו שבאמת אפשר לנעול על הרגל ולהתחיל לצעוד, אפילו אם אנחנו מוכנות לסבול...
את זה דווקא אפשר לנעול
ולסיום, פיסת היסטוריה. סרטון משנת 1969 שבו פייר קרדן הציג את הקולקציה החדשה שלו. הפקת מיקסד מדיה הראשונה המתועדת בהיסטוריה (לפחות ממה שאני הצלחתי למצוא), המוזיקה נכתבה במיוחד לכבוד ההפקה הזו והיא נקראת Space Age Futurism. שימו לב להתנהלות הדוגמניות מול המצלמות, התנוחות שלהן, האיפור וצורת ההגשה, לגמרי שונה מאיך שאנחנו רגילים לקבל אותן היום.
זה אולי קצת יותר מפרסומת, אבל אומנות זה לא. תעשיית האופנה המסחרית, כמו כל תעשיה שמייצרת מוצרי צריכה, מוכרת בעיקר אשליות. זה שהם מתכסים בנוצות לא להם לא הופך את זה למשהו בעל ערך אומנותי.
השבמחקאז צר לי, אנונימי יקר, צר עולמך כעולם נמלה. מוצרי צריכה מסחריים התערבבו עם אמנות כבר בתחילת המאה הקודמת כאשר מרסל דושן שם משתנה במוזיאון וקרא לזה "המזרקה". זו היתה יריית הפתיחה לזרם מאוד חשוב באומנות הנקרא "דאדא". הוא בטח לא מוכר לך, אחרת לא היית כותב/ת את מה שכתבת. אפשר לאהוב אותו או לא, אבל הדאדא הוא זרם מאוד מוכר ומשמעותי באמנות המודרנית. עוד דוגמא, המפורסמת מוכלן לדעתי, היא היצירה המפורסמת של אנדי וורהול, אמן הפופ ארט, זרם אמנות מאוד חשוב ומשמעותי בשנות ה60 של המאה הקודמת.ביצירתו שילב וורהול אריזות של מרק משומר, בקבוקי קוקה קולה ופניהם של מפורסמי התקופה, בניהם מרלין מונרו ומיק ג'אגר. אז אני אומרת, אם בקבוק קולה כן אז שמלת קוטור של דיור לא? לפחות בשמלה הושקעה הרבה יותר עבודה....
השבמחקפוסט צבעוני ויפה. אהבתי את כל התמונות הססגוניות..
השבמחקחוץ מהעקבים שנראים ממש כואבים, מה זה העקבים המטורפים האלה?!
לעולם לא יעלו על רגליי, ורק כי אני פשוט לא מסוגלת. באמת.
שרונה
זה פחות העקב, הפלטפורמה הבלתי אפשרית הזאת נראית לי מסוכנות לבריות.
השבמחקאבל איזה יפות הן...
אלה, אנחנו יכולים לדבר על דאדא ועל פופ-ארט עוד הרבה (ואני מאמין ששנינו נוכל להחכים מהדיון), אבל מה שקורה כאן זה עניין אחר לגמרי. זה לא השימוש במוצרים מהתרבות המסחרית לצורך הבעה של רעיון, אלא שימוש בכלים מעולם האומנות לצורך המכירה של מוצר מסחרי. נכון, זה דומה, אבל זה בדיוק הפוך.
השבמחקאני מסכימה איתך שהיצירות האלה לא יגיעו למוזיאונים אבל לומר שאין להם ערך אמנותי כהוא זה זו קצת הגזמה. זה הכל עניין של השקפה, אני אישית מאמינה בערך האמנותי של יצירות מאין אלה כמו שאני מאמינה בערך התרבותי בקליפים של ליידי גאגא, תרבות הפופ היא בכל זאת תרבות ולהמעיט בערכה של עבודה שהושקעה ביצירות מאין אלה ולקרא לה "התקשטות בנוצות" זה קצת פומפוזי ולא מושכל.
השבמחקלא רק למוזיאונים היצירות לא יגיעו, אלא גם לא לגלריות -- כי "היצירות" האלה הן לא דבר העומד בפני עצמו (אם נרדד את האומנות המסחרית לכדי מוצרים שנקנים בגלריות) אלא הן מלכתחילה נועדו בשביל למכור מוצר אחר.
השבמחקאני לא אומר שאין לזה ערך תרבותי. לכל דבר יש ערך תרבותי, כולל ליידי גאגא וכולל אשטון קוצ'ר וכולל מי שהמציאה את עוגיית השוקולד-צ'יפ. אבל אומנות, גם אם נרחיב את המושג כדי שיכלול את זאת המסחרית, היא עדיין דבר נפרד שעומד בפני עצמו ובשביל עצמו -- בנפרד מתעשיית הפרסום/אופנה/וכו' וכו'.
ואולי אני קצת פומפוזי לגבי זה, אבל חבל לי ששוב שאת בוחרת להגיד שאני לא מושכל. אפשר לקיים דיון גם בלי להגיע לאמירות אישיות.
זה בלוג אופנה שכותבת אותו בחורה שמחישבה את כל הענף בתור הרבה יותר מסתם צרכנות וייצור המוני, אני לא אובייקטיבית, ככה אני חושבת ולא תצליח לשנות את דעתי. עבודות המיקסד מדיה האלה לא נופלות בכמות העבודה שהושקעה בהן מיצירת אמנות של מוזיאון או גלריה, שכן יש פה שילוב של צילום, גרפיקה ממוחשבת, יש חשיבה ברמת בחירת הצבעים, בניית קומפוזיציה וכו', בדיוק כמו יצירת אמנות. מבחינתי העובדה שפה רואים בגדים ושם רואים משהו אחר לא משפיעה על הקביעה שכן, זו יצירה. אתה יכול להגיד שהבגד שמצולם בתמונה הוא לא יצירת אמנות, אבל המחשבה והביצוע של העבודות הללו הופכת אותם, מבחינתי לפחות, ובבגלוג הזה אני מייצגת רק את עצמי, ליצירות אמנות.
השבמחקבכל תוכנית ראיונות בערוץ הכנסת, בלי קשר לאופנה או לדאדא, יש גם שילוב של צילום, גרפיקה ממוחשבת, וכו' וכו'. זה לא הופך את זה ליצירת אומנות. מאידך גם סתם פיסת בד יכולה להפוך לאומנות, בהינתן ההקשר המתאים. ההקשר, לענייננו, הוא הכוונה, התכלית, וערך השימוש.
השבמחקפרסומות, גם כשהיא נעשית בידי אמן מוכשר, היא עדיין פרסומת. כלומר מכשיר שנועד לגרום לך לקנות משהו שהוא לא הפרסומת.
באופן כללי יש טיפה נטיה להגזים עם השימוש שם התואר "אומנות", או במקום פשוט להגיד "יפה" או בשביל להגיד "אקסקלוסיבי" -- שניהם דברים אחרים. לצורך העניין נשתמש בדוגמה של אדריכלות. היא יכולה להיות יפה ומוצלחת, אבל מכיוון שהתכלית היסודית שלה הוא לשמש ככלי לפעולה אחרת ולהמכר -- זאת כבר לא אומנות (בהקשר הזה אני ממליץ לקרוא את מה שיש לפסל Richard Serra להגיד על המשכן שתכנן לו Frank Gehry בבילבאו). מאותה הסיבה גם מכוניות הן לא "יצירת אומנות" -- הן מכוניות. יפות יותר, יפות פחות, אבל הן עדיין מכוניות.
קולנוע זה כבר עניין גבולי יותר, ומהבחינה הזאת קרוב יותר לאופנה, אבל זה לא אומר שאין קו. אפשר להשתמש בוידאו כמדיה ליצירת אומנות, אבל זה לא הופך כל משהו שנעשה בוידאו לאומנות.
אדוני!
השבמחקאתה חופר!
אני את שלי אמרתי