כמה שלא ניסיתי לכתוב היום פוסט אופנה, לא הצלחתי. עוד 3 ימים אני חוזרת לארץ וכל זאת בצל איום השביתה של ההסתדרות. קשה לשמור על קור רוח...
שש וחצי שנים במילאנו זו תקופה לא קצרה ולחזור לארץ זה מפחיד. הרבה אנשים שואלים אותי "נו, כבר מתרגשת?" ואני שואלת מה יש פה להתרגש? לעזוב את הדירה היפהיפיה שלי, שכמוה לא אמצא בארץ, עם רצפת השיש המשוגעת, שתי מרפסות עם נוף פסטורלי איטלקי עתיק וכמובן הרבה פרטיות? ממש מרגש, אתם הייתם מתרגשים?
למרות שלא תמיד היה קל. להסתדר לבד במדינה זרה זה לא פיקניק והרבה פעמים נתקלים באטימות, טמטום ואף רוע לב אבל כזה שלא הכרת פעם. מתרגלים, מתגברים וממשיכים. סך הכל החיים שלי פה היו יפים; זה נחמד כשעונות השנה משתנות, לעבור מקצר לארוך לגשם ולשלג. זה נהדר לראות אביב פורח וסתיו צהוב כתום, לדלג בשלוליות עם מגפי גומי ולהשאיר טביעות רגליים גסות בשלג בתולי. תמיד ידעתי שאחזור לארץ, אבל לא חשבתי שיעבור כל כך מהר.
כל כך אתגעגע לגלידות האיטלקיות, שכמוהן אין באף מקום בעולם, לא משנה מה אומר השלט של הגלידריה האהובה עליכם, זאת שכאן יותר טובה. אתגעגע למאפים המתוקים, הקנולי, הקסאטה הסיצ'יליאנית, הטיראמיסו. מאוד יחסר לי חופש התנועה, על אף שמערכת המטרו המילאנזית היא מהגרועות באירופה, היא עדיין קיימת וזה כל כך כיף להיות מסוגל להיעלם בצד אחד של העיר ותוך חצי שעה להופיע בצד השני, מרחקים כמו הרצליה- תל אביב נגמעים ללא מפריע ברבע שעה- עשר דקות. איזה כיף שלא צריך לדאוג לטרמפ!
את הפוסט הבא אני אכתוב כבר בארץ בקודש, בתקווה שהמוזות ישובו לזמר. בינתיים אתייחד עם האבל שלי על עזיבת העיר שמזה שש וחצי שנים הייתה לי לבית.
שש וחצי שנים במילאנו זו תקופה לא קצרה ולחזור לארץ זה מפחיד. הרבה אנשים שואלים אותי "נו, כבר מתרגשת?" ואני שואלת מה יש פה להתרגש? לעזוב את הדירה היפהיפיה שלי, שכמוה לא אמצא בארץ, עם רצפת השיש המשוגעת, שתי מרפסות עם נוף פסטורלי איטלקי עתיק וכמובן הרבה פרטיות? ממש מרגש, אתם הייתם מתרגשים?
למרות שלא תמיד היה קל. להסתדר לבד במדינה זרה זה לא פיקניק והרבה פעמים נתקלים באטימות, טמטום ואף רוע לב אבל כזה שלא הכרת פעם. מתרגלים, מתגברים וממשיכים. סך הכל החיים שלי פה היו יפים; זה נחמד כשעונות השנה משתנות, לעבור מקצר לארוך לגשם ולשלג. זה נהדר לראות אביב פורח וסתיו צהוב כתום, לדלג בשלוליות עם מגפי גומי ולהשאיר טביעות רגליים גסות בשלג בתולי. תמיד ידעתי שאחזור לארץ, אבל לא חשבתי שיעבור כל כך מהר.
כל כך אתגעגע לגלידות האיטלקיות, שכמוהן אין באף מקום בעולם, לא משנה מה אומר השלט של הגלידריה האהובה עליכם, זאת שכאן יותר טובה. אתגעגע למאפים המתוקים, הקנולי, הקסאטה הסיצ'יליאנית, הטיראמיסו. מאוד יחסר לי חופש התנועה, על אף שמערכת המטרו המילאנזית היא מהגרועות באירופה, היא עדיין קיימת וזה כל כך כיף להיות מסוגל להיעלם בצד אחד של העיר ותוך חצי שעה להופיע בצד השני, מרחקים כמו הרצליה- תל אביב נגמעים ללא מפריע ברבע שעה- עשר דקות. איזה כיף שלא צריך לדאוג לטרמפ!
את הפוסט הבא אני אכתוב כבר בארץ בקודש, בתקווה שהמוזות ישובו לזמר. בינתיים אתייחד עם האבל שלי על עזיבת העיר שמזה שש וחצי שנים הייתה לי לבית.
מגשית מתוקים ממאפיית ה"רגאצי" שליד הבית
שיח הורדים של השכנים, אביב כלשהו
בשרים לא כשרים בעליל
גבינות איטלקיות קשות
יאמי
המרפסת בחורף
לפעמים נופלים על קרון ריק במטרו אז אפשר קצת להשתולל
ולפעמים מרגישים כמו פרות ברכבת משא
תצוגה של רוברטו מוסו
אביב פורח
אביב בפארק
Milano Unica
תערוכת הטקסטיל השנתית של מילאנו
וכמובן הדואומו המרשים במילאנו במלוא הדרו אחרי 6 שנים בהם היה לוט בפיגומים.
הרגת אותי מגש המאפים ודוכן הגבינות. מזל שאני לא שם, אחרת הדרך היחידה להוציא אותי מהדירה הייתה עם מנוף דרך המרפסת ☺ מאחלת לך נחיתה רכה בארץ ☺
השבמחקלהחליף בית זה לא קל.
השבמחקאבל כאן יש משפחה וחברים שזה שווה הכל.
בכל דבר יש יפה ופחות יפה, שמח שתארת את היפה במילנו. מקווה שגם בארץ תראו את הצדדים היפים.
מחכים לכם כבר.
חיים
מיראל- לצעררנו ולשמחתנו כאחד יש מספיק דברים להשמין מהם בארץ וזה דווקא משהו שאני מצפה לו, לרדת על איזה פלאפל ;)
השבמחקתכלס, פלאפל זה ה-דבר ☺ ☻ ☺
השבמחקמה שכן, עכשיו בא לי מנת פלאפל 4 הטעמים מאבן גבירול פינת ארלוזורוב, כ"כ טעים!