לונדון נותנת צ'אנס

שבוע האופנה בלונדון הזרים הרבה דם חדש לתעשיית האופנה האירופאית. בעוד מילאנו ופריז מתהדרות בבתי אופנה איקוניים ומתבלות מדי שנה עם מעצב חדש אחד או שניים, לונדון מסתמנת כחממה של כשרונות חדשים. כאשר פול סמית, ברברי וויויאן ווסטווד הם האייקונים היחידים שהציגו בשבוע הזה, הרבה מעצבים חדשים ופחות מוכרים הציגו את מרכולתם בגאווה על מסלולי התצוגה לעיני קניינים ועיתונאים מהשורה הראשונה ברחבי העולם.

אני אפתח את רשימת הלהיטים שלי עם קשישי התעשייה; פול סמית וויויאן ווסטווד, שלמרבה האירוניה (או שלא) הציגו את הקולקציות הכי מגניבות; לא מפורשות מדיי, עם ניואנסים קטנים של שילובי צבעים, עיבודים וסטיילינג, שני הקשישים האלה הצליחו שוב להראות שלא רק שהם עדיין רלוונטים, אלא שהם עדיין מובילי הסטייל הבריטי.

ויויאן ווסטווד הגיעה לשלב בקריירה שלה שהיא לא צריכה להוכיח שומדבר לאף אחד. אחרי עשרות קולקציות גאוניות והתנסויות בעיבודים חדשים, ההשראה הבלתי רגילה שהיא שאבה מבריטניה הקלאסית ואיך היא הביאה את כל זה אל הפאנק היא הוכיחה את תקופה בתור אייקון ומודל לחיקוי והתפנתה פשוט לעצב קולקציה בשביל ההנאה מהעניין. ורואים שהיא נהנתה!

את הלבוש ליוו שרשראות לב שווסטווד עיצבה במיוחד עבור אגודת Reprieve שעוסקת בזכויות האסירים בכלא גוונטנאמו ונידונים לעונש מוות (כל הכבוד לה שהיא לא הולכת על המחאות ה"פופולריות" אלא עם מה שבאמת מעניין אותה).

פול סמית' הציע מגוון גזרות של מכנסיים לצד שמלות קוקטיות עם הדפסים פרחוניים. תסרוקות ג'יימס דין גבוהות ואיפור מינימלי בליווי נעליים גבריות משקפי שמש נכונים השלימו את המראה ונתנו לו תוספת עומק.

אהבתי במיוחד את מראה השמלה השחורה עם נעליים גבריות.

בקצה השני של הסקאלה אנחנו פוגשים שני פרוייקטים יצירתיים, Fashion Fringe ו Fashion East. שני פרוייקטים שנועדו לטפח מעצבים צעירים על ידי הקניית תידרוך, אמצעים וחשיפה למוכשרים בניהם. שני הבתים האלה הציגו כל אחד שלושה מעצבים בתצוגה שלהם, לרובם זו הפעם הראשונה בשבוע אופנה.

 מימין לשמאל: קורי נילסן, אליס פאלמר וג'ייד קאנג. הפיינליסטים בתחרות של Fashion Fringe

מימין לשמאל: סימון רוקה, פליסיטי בראון והייקי סלונן שהציג זו השנה השניה ברציפות מטעם Fashion East. הכי אהבתי את הבריקנשטוק עם הגרביים המחוררות ואת השמלה השחורה של סלונן.

התצוגה האהובה עליי היתה ללא ספק זו של ג'ונתן סאונדרס, בחור צעיר ומוכשר מגלאזגו שב-33 שנות חייו הספיק לעבוד עם בתי אופנה כגון קלואה, פוצ'י, כריסטיאן לקרואה ועיצב הדפסים לאלכסנדר מקווין המנוח. הוא מומחה בהדפסי משי ובקולקציה שלו לקיץ 2011 הוא ניסה כמה שיותר להתרחק מהשפעות אנדרוגניות וסגנונות מהעבר והציג קולקציה יפהיפיה ורעננה של שמלות משי.

גם שמלת ערב מקסי סקסית בשחור לבן באה בחשבון וגם שמלת שקוף על שקוף בצבע עור עם הדפס לבן עדין. אהבת את הכתום? יש כזה גם שקוף! ובעוד צבעים! אין על ג'וני!

עוד מעצבת שמצאה חן בעיניי מאוד היא Mary Katrantzou, וכמה ששם המשפחה שלה בלתי ניתן להגיה בעליל, ככה היא יצירתית. הבחורה הצעירה הזו השתמשה בתמונות מירחוני עיצוב פנים ישנים ובעזרתם קבעה את הפרופורציות והקווים של שמלותיה. חצאיות מקושטות בנוף לים ומחוכים עם ספות ווילונות תואמי צבעים, הכל היה שם! בתי נופש, בתי כפר, נוף לים ונוף לעיר והיה גם חצאית עם צילום לילה פנורמי. אזכיר בקצרה את שרשראות המסגרת-של-חלון והשנדלירים שלה בתור עוד אלמנט עיצוב-פנימי להשלמת הרעיון. להשתמש ברהיטים ובתים כאלמנטים דקורטיביים באופנה זה רעיון מקורי ויפה ועל כך מגיע לה שאפו.

חובה להגדיל ולהתמקד

את חברת PPQ הכרתי כאשר חקרתי על אופנה וצבע, והשנה הם לא מאכזבים ומציגים קולקציה משעשעת מעורבבת עם פריטים בקווים מקוריים ובכך מוכיחים שחוץ מצבע הם יודעים לעשות עוד דברים.

השמלה הלבנה מצד ימין כבשה את ליבי לעד

בקצרה אזכיר את כריס קיין, Erdem והולי פולטון שהציגו קולקציות צבעוניות ומודפסות שעשו לי נעים בעין.

 Erdem

 Cris Cane

Holly Fulton

אהבתי במיוחד השמלה הצהובה עם דוגמת כוסית מרטיני בחיתוך לייזר.

כמובן שלא כולם עבדו עם הדפסים. בגזרת החלקים מצאתי לי מזור בקולקציותיהם של Maria Grachvogel ו Todd Lynn

 Maria Grachvogel

עם קולקציה שהזכירה לי משהו שציירתי לפני 3 שנים. אולי בגלל זה נמשכתי אליה...

אהבתי במיוחד את הזוג הא-סימטרי באמצע והג'קט הארכיטקטוני מימין.

Todd Lynn

ההיעדרות של ברברי מהפוסט הזה אינה מקרית שכן במהלך השבוע קיבלתי אובר דוז מהמותג הזה כאשר כל אתר אופנה שמכבד את עצמו וגם כאלה שלא כל כך טחנו לי במוח על האכזבה הגדולה, הנפילה וכל הצער שבדבר. כשטוחנים לך שבוע שלם על משהו זה הכי לא פאסון ומכיוון שפה שומרים על פאסון, לא נכתוב על ברברי.

שבוע האופנה בלונדון, שיצא לו שם של המשעמם מבין הארבעה (ניו יורק, לונדון, מילאנו ופאריז) דווקא הצליח להפתיע אותי לטובה. גם העובדה שהרבה מעצבים צעירים ולא מוכרים הציגו את העבודות שלהם במהלכו היא מעודדת; בתור מישהי שבמשך שנים מנסה להיכנס לתעשיה שנשלטת על ידי משפחות ומילת המפתח היא "ניפוטיזם" אני מקנאה בחבר'ה האלה שחיים במקום שלא רק מאפשר להם להתקדם ולהתפתח אלא גם עוזר, מטפח ומפרגן כאשר הם המצליחים להתרומם.