כמו שהבטחתי ואחרי שנרגעתי, אני מגישה לכם את סיפור הגניבה של הבלאקברי החדש שלי שהספיק ליהנות מחברתי רק חודשיים לפני שנחטף באכזריות.
ישבתי לי להנאתי בסטודיו/חנות שבו אני עובדת ברחוב גרוזנברג אשר בתל אביב, ישבתי ועסקתי בענייניי כשלפתע נכנס לחנות גבר נעים הליכות, מטופח ומגולח למשעי עם חיוך של מיליון דולר. הוא ביקש ממני יפה לעזור לו למצוא מתנה לאשתו. נעניתי לבקשתו, קמתי מכסאי והתפניתי אליו. אחרי שנקבע כי היא מידה 2 הסתובבתי כאשר גבי אל השולחן על מנת להוציא את הפריט שלדעתי יכל להתאים למה שהוא חיפש. הוא הסתכל, התלהב מהפריט, ביקש הנחה וכשסירבתי בנימוס קיבל זאת בהבנה ואמר שהוא יוצא להוציא כסף מהכספומט, ביקש שאשמור לו את הרכישה המיועדת בצד ושהוא כבר חוזר. עם קץ שעת המתנה, הבנתי שכנראה ויתר על מרכולתי, החזרתי את הפריט למקום והמשכתי ביום העבודה שלי. בשעה אחת, עת חשתי ברעב התחוור לי שעליי לסור לבית הקפה לרכוש לי סנדוויץ'. כאשר נפניתי לאסוף את דבריי, מכשיר הבלאקברי שלי בלט בהיעדרו. התקשרתי אליו, היה קו אבל לא היה צלצול, בדקתי גם בחנות שמעבר לכביש, לשם אני הולכת תכופות בעניינים מסויימים, גם שם לא היה קול ולא עונה. המחשבה המפחידה ששכחתי אותו בבית החלה לטפס במעלה בטני ופתאום היתה לי הארה: זה המניאק מהיום בבוקר!
אחרי שניסיתי להתקשר כעשר פעמים כנראה כבר נמאס לו ממני והוא כיבה את המכשיר.
התחושה היתה נוראית. לא רק בגלל שגנבו לי את הבלאקברי אליו הרגשתי מאוד מחוברת אלא בעיקר כי הרגשתי שחיללו לי את מקום העבודה. המקום בו אני מבלה את רוב ימיי, בו אני מרגישה בטוחה.
אני מאחלת לגנב כל טוב ובאמת שיהנה מהמתנה החדשה שבעל כורחי פירגנתי לו, אני מודה לו שהוא הזכיר לי את טיבו של המין האנושי, אולי המין הישראלי...
למדתי שיעור חשוב: לשמור על הדברים שלי גם איפה שאני מרגישה בנוח, לא לבטוח באף אחד, לעשות ביטוח על הסלולרי.
מקווה שלמדתם משהו מהמקרה שלי.
ישבתי לי להנאתי בסטודיו/חנות שבו אני עובדת ברחוב גרוזנברג אשר בתל אביב, ישבתי ועסקתי בענייניי כשלפתע נכנס לחנות גבר נעים הליכות, מטופח ומגולח למשעי עם חיוך של מיליון דולר. הוא ביקש ממני יפה לעזור לו למצוא מתנה לאשתו. נעניתי לבקשתו, קמתי מכסאי והתפניתי אליו. אחרי שנקבע כי היא מידה 2 הסתובבתי כאשר גבי אל השולחן על מנת להוציא את הפריט שלדעתי יכל להתאים למה שהוא חיפש. הוא הסתכל, התלהב מהפריט, ביקש הנחה וכשסירבתי בנימוס קיבל זאת בהבנה ואמר שהוא יוצא להוציא כסף מהכספומט, ביקש שאשמור לו את הרכישה המיועדת בצד ושהוא כבר חוזר. עם קץ שעת המתנה, הבנתי שכנראה ויתר על מרכולתי, החזרתי את הפריט למקום והמשכתי ביום העבודה שלי. בשעה אחת, עת חשתי ברעב התחוור לי שעליי לסור לבית הקפה לרכוש לי סנדוויץ'. כאשר נפניתי לאסוף את דבריי, מכשיר הבלאקברי שלי בלט בהיעדרו. התקשרתי אליו, היה קו אבל לא היה צלצול, בדקתי גם בחנות שמעבר לכביש, לשם אני הולכת תכופות בעניינים מסויימים, גם שם לא היה קול ולא עונה. המחשבה המפחידה ששכחתי אותו בבית החלה לטפס במעלה בטני ופתאום היתה לי הארה: זה המניאק מהיום בבוקר!
אחרי שניסיתי להתקשר כעשר פעמים כנראה כבר נמאס לו ממני והוא כיבה את המכשיר.
התחושה היתה נוראית. לא רק בגלל שגנבו לי את הבלאקברי אליו הרגשתי מאוד מחוברת אלא בעיקר כי הרגשתי שחיללו לי את מקום העבודה. המקום בו אני מבלה את רוב ימיי, בו אני מרגישה בטוחה.
אני מאחלת לגנב כל טוב ובאמת שיהנה מהמתנה החדשה שבעל כורחי פירגנתי לו, אני מודה לו שהוא הזכיר לי את טיבו של המין האנושי, אולי המין הישראלי...
למדתי שיעור חשוב: לשמור על הדברים שלי גם איפה שאני מרגישה בנוח, לא לבטוח באף אחד, לעשות ביטוח על הסלולרי.
מקווה שלמדתם משהו מהמקרה שלי.
אכן מנבכי נפשך אחות יקרה
השבמחק