עם המבט למטה- פוסט נעליים

הפעם אתמקד בנעליים.
ידוע שאף מראה אינו מושלם אם לא מתאימים לו את הנעליים הנכונות, אבל לפעמים, הנעליים הן אלה שהופכות למרכז תשומת הלב. אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לשואו קייס של נעליים  עוצרות נשימה שמצאתי בשיטוטיי ברשת, אך קודם, איך לא, קצת מלל.
עניין ההנעלה בארץ הוא בעייתי, בלשון המעטה. ניסיתי למצוא דוגמאות לנעליים שבנות ישראל מסתובבות איתן ברשת, אבל אף אחד לא מייצר כאלה דגמים. אני מדברת על פלטפורמות על הכל ללא הבחנה. נעלי אצבע עם פלטפורמה 5 ס"מ מפלסטיק, כפכפי עור רגילות עם פלטפורמה, הכל בארץ הולך עם פלטפורמה ורחב ובגדול.
אז בואו אני אסביר לכם מה תפקידה של הנעל. הנעל אמורה לעדן ולייפות את הרגל. אם כולנו היינו קונות נעליים על פי העיקרון הזה, הרבה מהזוועות שאני רואה ברחוב הישראלי היו נמנעות. אני לא רוצה להגיד שמות של מותגים אבל הרבה מהמותגים הנחשבים והמפורסמים בארץ עבר זמנם והם חייבים לרענן את הסגנון שלהם.
חזרה לעיקרון, הנעל אמורה לעדן את הרגל הנשית ותירוץ הנוחות לא עובד כאן. גם נעליים נוחות יכולות להיות מעודנות, אפילו לקרוקס יש גרסת נעל בלרינה וגם סניקרס יכולות להיות מגניבות ומיוחדות.

 

 

תופעות כמו מגפי ה"עוג" האוסטרליות לא מקובלת עליי בכלל ובמיוחד לא בישראל. הן גסות ומכבידות את הרגל, מוחקות כל זכר לקיומו של קרסול והן גם חמות מאוד שכן הן מיועדות לחורף קר. בארץ הטמפרטורה כמעט לעולם לא יורדת מתחת ל 10 מעלות ועל כן אין שום הצדקה למגף צמר כבשים. האסטתיקה שלהן לא מצדיקה את הסבל מבישול ארוך של כף הרגל והן לא גורמות לברכיים שלכן להראות צרות יותר. מה שמתקבל פה בעצמם זה מראה רגל הפיל פלוס תחושת התבשלות מחום. ואני שואלת......למה????
באשר לגברים, חוק אחד מנחה מבחינתי את הסטייל: נעלי ספורט מקומן בחדר כושר ועל מסלול הריצה. נעלי ספורט אינן נעלי יציאה ואפילו הנוחות שלהן אינה סיבה להוציא אותן מחדר הכושר. היחידים שאפשר להבין שילכו עם נעליים כאלה הם גברים עם רגל במידה 48 פלוס שקשה להם למצוא נעליים במידה שלהם וצריכים להסתדר עם מה שיש, רופאים וכמובן אנשים עם בעיות אורטופדיות.
חזרה לנשים. בביקורי האחרון בארץ הסתובבתי בקניון ונכנסתי לחנות נעליים. בזמן שבעלי מדד סניקרס מגניבות, התחלתי לדבר קצת עם המוכרת ואמרתי לה שאני מזהה ישראליות בחו"ל ע"פ נעלי הבופאלו בגרסה הקלאסית והבומבסטית שלהן שבארץ נהנות מפופולאריות רבה. אף אשה אחרת לא הולכת איתן.

היא אמרה לי שרק בארץ הדגם הזה עדיין הולך חזק ובחו"ל כבר מזמן נטשו אותו ועברו הלאה. לידיעת חובבות הבופאלו, גם להם יש נעליים יפות ומעודנות יותר, צריך רק לחפש.

ועכשיו נעבור לשואו קייס. את הנעליים שאני אראה לכן כאן, אני מסווגת לשתי קטגוריות, כאלה שמשלימות את הלוק וכאלה שהן לוק בפני עצמן, שגם עם שמלה שחורה פשוטה המראה ימשוך תשומת לב.
בקטגוריה הראשונה  מיקמתי את ג'ימי צ'ו וסטוארט וייצמן, מעצבי נעליים מפורסמים וידועים, לרבות מאיתנו מסדרת "סקס והעיר הגדולה" המיתולוגית.

 

 

בקטגוריית ה show stoppers כמו שאני קוראת להן, ליקטתי כמה מעצבים פחות ידועים ליצדם של מיו מיו, אלכסנדר מקווין עם נעלי הארמדילו שלו שעוררו סערה בעולם האופנה בגלל גובהן והעובדה שכמה דוגמניות מאוד מפורסמות סירבו לנעול אותן בתצוגת האופנה של המעצב מחשש לנפילה. מי שכן הסכימה לנעול אותן היתה ליידי גאגא שבקליפ האחרון שלה Bad Romance לבשה בין היתר טוטאל לוק של מקוווין מהקולקציה האחרונה שלו בשילוב עם הנעליים המפלצתיות.

 

  

  

  

 

  

  

 

המעצבת האהובה עליי מכל מה שראיתם כאן, היא קלמנטיין בקסטר הבריטית שעשתה קולקציה מרהיבה וצבעונית בשילוב עם עקבים ופלטפורמות מיוחדות מגולפות בעץ בעבודת יד. פניתי אליה על מנת לברר היכן ניתן לרכוש את דגמיה, נאמר לי שהיא כרגע מייצרת רק לפי הזמנה ויש רשימת המתנה די ארוכה לדגמים שלה. מחירם נע סביב ה 700 פאנוד. החלום להיות בעלים גאה של זוג נעליים שכזה נגוז לו אבל היי, בחורה יכולה לחלום, ואולי כשיום אחד אהיה מעצבת ידועה ועשירה אוכל להזמין לעצמי את הדגם השחור כחול עם הזיגזג המגניב הזה על הפלטפורמה.
ועם העיקרון הזה, אני אשאיר אותכם ליהנות מפאר היצירה הסנדלרית.

גילוי נאות, רשימת אתרים:
http://www.clementineshoes.co.uk/
http://www.mailamore.com/ אני בד"כ שונאת אתרי פלאש ובמיוחד כאלה שמנגנים אבל מאי שיחקה אותה כשהיא שמה את כרמן של ביזה, אחת היצירות האהובות עליי.
http://www.guillaumehinfray.com/

על מה שווה להוציא כסף 2 (גברים)

כמו שהבטחתי, בפוסט הנוכחי אעסוק באופנת גברים. בכל מה שקשור לאופנה ניתן לחלק את הגברים הישראלים ל3 קבוצות:

1. אלה שהמראה מהם והלאה: הכל הולך! גרביים עם נעלי שורש, נעלי שורש, קרוקס, ברמודות ישנות, חולצות סיום מסלול בצבא וכו'. בד"כ לא עושים קניות בכלל, אמא שלהם קונה להם חולצות 5 ב100 בתמנון, והם מסתובבים עם זה במשך חמש שנים עד שהטישרט מתחיל להתפורר. הם מצהירים שבשבילם העיקר הוא הנוחות ולא אכפת להם איך הם נראים כי יש דברים יותר חשובים בחיים (מסכימה, אבל זה לא אומר שאתה צריך להראות כמו דחליל). בד"כ אוכלים ציפורניים או לא גוזרים אותן, לא מתרגשים מכתמים/חורים/דהייה וקרוב לוודאי אפילו לא יודעים להפעיל מכונת כביסה.
2. זרוקים בשיק: יש להם חולצה עם הדפס ציני שהם קנו ב50 דולר באינטרנט, נראה סתם טישרט אבל בעצם הבחור ישב חודש וחיפש את ההדפס שיביע הכי טוב את רחשי ליבו. נעליים מגניבות של מותג שרק המהדרין יכירו, וג'ינס לא מתאמץ שיושב בול/גדול בשתי מידות ותלוי באמצע התחת יעני "אוי לא שמתי לב שהג'ינס ירד לי" וממנו מבצבץ בוקסר עם הדפס מגניב.
3. הסטייליסטים:  עם מכנס מחוייט ונעל אלגנטית עם שפיץ או חרטום מרובע, עם עקב קטן ובקיץ (כי חם), סנדלי העור הידועים לשמצה. חולצה מכופתרת או פולו לבנה במקרה הטוב או חולצת לייקרה צמודה בצבעים משמעותיים, הרבה חומר בשיער והכי חשוב חצי גלון ז'אן פול גוטייה פור מן או כל בושם גברי עם ניחוח בעל נוכחות.

קבוצה 3 היא סוג האנשים שבד"כ מגדירים את עצמם "מבינים" או שהחברים שלהם מגדירים אותם ככה. באשר אליי, אני מעריכה אותם על ההשקעה אבל צריך לעבוד על הפאסון....

גברים יקרים, להלן 5 פריטים (לא כולם פרטי לבוש) שמבחינתי משדרים פאסון גברי. לא משנה מה הסטייל שלך, הם חייבים להיות בבעלותך, יש חפיפה עם הרשימה שעשיתי לנשים בנקודות מסויימות וזה רק אומר שהפריטים הם אוניברסליים וצריכים להיות בכל ארון ושווה להשקיע בהם את הכסף שהם עולים.
מוכנים?
יאללה

1. זוג מכנסיים אלגנטיות מכותנה/משי/צמר.
מכנס תפור טוב מחומר טוב גם ישב טוב. תשים אותו עם טישרט, ג'קט, סוודר או חולצה מכופתרת הוא תמיד ישדרג את הלוק ויקנה לך מראה יותר רציני ממה שהיית מקבל עם דגמ"ח או ג'ינס. מכנס טוב יראה טוב גם עם סניקרס ועם נעל ערב שחורה, מותאם עם חגורה סולידית עם אבזם צנוע והקפל המגוהץ, פשוט מאוד נראה טוב ומתאים לכל מצב.

 

2. חולצה לבנה מכותפרת. כמו אצל הנשים, גם כאן תקפים אותם החוקים, ואני אחזור עליהם: הכי חשוב זה הבד ממנו עשויה החולצה, תשקיעו בכותנה ו/או משי, השרוולים צריכים להיות ארוכים וכשחם מגולגלים מעל המרפק.
עם חולצה לבנה אפשר היה להוסיף ווסט (כן אמרתי ווסט! תהרגו אותי....) אבל אני יודעת כמה שהגברים הישראלים בזים לפריט הלבוש הזה אבל תנו לי להגיד לכם שווסט (כמובן עשוי טוב) עם עניבה או בלי משדרג את הלוק ומוסיף תחושת חליפה אך עם זאת הוא קליל ולא מתאמץ.

3. Desert Boots: הומצאו על ידי החברה האנגלית CLARKS במאה ה19, וכמו הטרנץ' יועדו לצבא ובהמשך התאזרחו. לחברה יש פטנט רשום על החומר ממנו עשויה הסוליה בולמת הזעזועים המיוחדת שלהם. היופי בנעל הזאת שהיא לא נראית כזאת יפה בהתחלה ואפילו דיי פשוטה אבל הדזרט בוט נראה טוב עם כל מכנס והכי חשוב , בכל גיל (אחרי גיל מסויים, גבר עם סניקרס מגניבות זה פאתטי). הדגם המומלץ על ידי הוא החום כהה מזאמש אבל יש הרבה וריאציות לנעל הזאת, בין היתר גם לנשים.
הדגם המקורי זכה לאינטרפרטציות אצל חברות אופנה אחרות וכמובן גם חיקויים אבל אני ממליצה על הדגם הקלאסי והמקורי של קלארקס.

4. מוקסינים: כפות רגליים של גבר זה דבר מכוער. נקודה. בעולם מושלם לא היינו צריכים להיות עדים לבהונות עם הפוני, לסידור הלא מוצלח של הציפורניים וכמובן הגודל של האיברים האלה......בואו נודה שכף רגל של אשה זה הרבה יותר נאה, ולכן  (שוב,) בעולם מושלם היינו רואים אותם רק בים. אבל מאחר ואנחנו חיים במדינה עם אקלים בלתי נסבל, אני מבינה שחייבים לאוורר את המפלצות האלה לפעמים ובלית ברירה גברים מסתובבים עם סנדלים ונעלי אצבע. אבל כשמגיע רגע שבו צריך לשמור על פאסון (עם כל הכבוד לדייט או ראיון  עבודה או כל מעמד מחייב יותר, אתה לא תבוא עם הההאוואיאנאס או הנעלי שורש שלך וגם לא לתיאטרון או יציאה לפאב) אין מנוס מלנעול נעל סגורה. במקרה הזה המוקסין הוא הפתרון הכי טוב.
הצבע הוא צבע עור או חום, החומר הוא זמש או עור והגרב חסרה או עד הקרסול, העיקר שלא תציץ מהנעל. המוקסין עובד טוב גם עם מראה אלגנטי וגם עם מכנסי ברמודה.
מי שמרגיש בנוח עם המיניות שלו (בני ישראל הרבה יותר שמרניים מהאירופאים בכל מה שנוגע לצבעים וגזרות) יכול להתפרע וללכת על צבעים וטקסטורות אחרים.
מאחר וזאת נעל שננעלת גם ללא גרב, חשוב מאוד שהיא לא תהיה מעור סינטתי כי אז הרגל שלך תסריח למרחקים.

 

5. ארנק עור איכותי: לכל גבר אחרי גיל ההתבגרות צריך להיות ארנק מכובד, ולא משנה אם מה שיש לך בפנים זה חוגר, תעודת סטודנט או כל דבר אחר, אם הוא מלא או דליל, הוא צריך להיות רציני. ראיתי יותר מדיי ארנקי סקוץ' (זה שאמא שלך קנתה לך אותו בחנוכה ושמה בפנים 10 שקל כשזה עוד היה השטר של גולדה זה לא מרשים ולא מיוחד, הארנק הראשון לא אמור לשמש אותך כל החיים), ארנקי דמוי עור מתפרקים, והכי הזוי, גברים ללא ארנקים ששולחים יד לתוך המכנסיים ומוציאים לך שטרות מדובללים (כן כן, גם כאלה)....
ארנק עור טוב מחזיק מעמד הרבה ושומר על מראה טוב לאורך זמן.

אני רוצה שוב לציין שזה שאתם גברים לא אומר שלא צריך להשקיע, וזה שיש דברים יותר חשובים לא אומר שלהראות טוב זה מיותר והכי חשוב, תיישמו, ותיהנו מהמחמאות.

על מה שווה להוציא כסף? (נשים)

בפרוס עלינו השנה החדשה ואיתה מבצעי סוף העונה, הייתי רוצה להמליץ לקוראיי על מה שווה להוציא כסף ולקנות בחנות יקרה, עם או בלי מבצע. אני יוצאת מנקודת הנחה שיקר זה איכותי, למרות שבשנים האחרונות עם מעבר הייצור ברובו לסין, אני לא בטוחה עד כמה הקביעה שלי נכונה ומבוססת, אני מקווה שכן.
כאשר אנחנו קונות בגד יקר, אנחנו לא סתם "משלמות על התווית" אלא גם על האיכות. זה מתחיל מדברים קטנים כמו סוג התפר שמחזיק את הבגד, הכפתורים ומגיע לאיכות הבדים ולרמת ההשקעה של החברה ב"תדמית" או הגזרה. קיימות בשוק היום אינסוף שיטות לעשות בגד, המעצבים הנחשבים יותר משקיעים יותר בלימוד הגזרה, שיטות עיבוד הבד, איכות הסיבים מהם עשוי הבד והתפירה עצמה ולכן הם גם יקרים יותר ולכן האמירה "פחחחחח אני מביאה מכנס כזה ממנגו(/זארה/טיאנטי/פוקס/ H&M וכד') בעשירית מחיר" לא מקובלת עליי, כי אולי כן, את יכולה למצוא את אותו מכנס סיגר שחור גם שם, אבל איך הוא ייראה אחרי שתי כביסות זאת כבר שאלה אחרת.
אמא שלי אומרת "אנחנו לא מספיק עשירים בשביל להרשות לעצמנו לקנות דברים בזול" והכוונה היא שמי שקונה בזול קונה יותר ולכן זה לא תמיד משתלם. אין לי בעיה עם הרשתות שציינתי קודם, אני בעצמי פוקדת את החנויות האלה לעיתים ויוצאת משם עם שקיות, אבל צריך לדעת מה כן כדאי לקנות זול. הטרנדים החולפים, הסקיני האדום/צהוב/טורקיז/ עם פייטים/ניטים /שפשופים, חולצת הפייזלי האוורירית, הטייץ דמוי עור, הטוניקה עם ההדפס הענק של נמר/פרצוף/סלוגן כלשהו וכו' חובה לקנות רק ברשתות הזולות שכן אלו הם טרנדים חולפים (ואין שומדבר רע בזה) ורוב הסיכויים שבעונה הבאה כבר לא יבוא לך עליהם. ישנם חמישה פריטים (בתור התחלה, אולי אחרי זה יצוץ לי עוד משהו) שכדאי לקנות באיכות טובה ולא להתפשר:

1. מעיל טרנץ'. במקור הומצא על ידי חברת ברברי פרורסום (Burberry Prorsum) הבריטית אי שם במאה ה19 והיה מיועד לצבא הבריטי. עם הזמן עבר שינויים והותאם גם לגוף הנשי, זהו מעיל רוח ארוך, עמיד במים ולא חם (וזה חשוב!) עם אבזמים על שורש כף היד והצוואר על מנת שהרוח לא תיכנס, חגורת מותן, כותפות שמזכירות את מוצאו הצבאי ובד"כ צבע בז' נייטרלי שהולך טוב עם הכל.
עם השנים הטרנץ' המקורי עבר שינויים וקיבל גרסאות שונות אצל מעצבים שונים אבל הדגם המקורי והקלאסי עדיין רלוונטי וטוב כמעט לכל אקלים, נראה מעולה ומשדר, כמובן, פאסון.

מחיר טרנץ' קלאסי של ברברי עומד כיום על 1000$, זהו מעיל שתוכלו להוריש לנכדים שלכם והוא עדיין יהיה רלוונטי, ולכן לדעתי הוא שווה את ההשקעה.

 

 

2. חולצה מכופתרת לבנה. אין בעצם יותר מדיי מה להגיד עליה. הכי חשוב שתהיה בגזרה הנכונה ומהחומר הנכון. חולצה מכופתרת לא אמורה להיות צמודה מדיי וצריכה להיות עשויה מחומרים טובים. חולצה מכופתרת בעשר שקל בסוף עונה, ברור שלא תחזיק מעמד הרבה זמן. עדיף להשקיע בחומרים כמו משי, כותנה ואפשר לערבב פנימה גם ויסקוזה. חולצות מכופתרות מאקריליק ופוליאסטר יאבדו את צורתן מהר מאוד, אחרי כמה כביסות כבר יהיה קשה להוריד מהן את הריח (במיוחד באיזור בית השחי) והא לכם חולצה שטובה רק לעונה אחת. בנוסף, חולצה כזאת קונים רק עם שרוול ארוך ובקיץ מקפלים (כמו שעשינו בצבא), חולצה לבנה מכופתרת עם שרוול קצר תיתן לכן מראה של דיילות יופי או אשת שירות בחברה סלולרית.

3. מכנסי סיגר. במקור הדגם נלקח מהמלתחה הגברית ועבר הסבה לישבניהן הענוגים של בנות המין היפה. האופנה יכולה להתחלף, הסקיני יצוץ וייעלם, ואולי יצוץ שוב עוד 40 שנה כמו שעשו המכנסיים המתרחבות של הסיקסיטז לפני עשור, אבל מכנסי הסיגר תמיד יהיו אקטואליים, אלגנטיים ומחמיאים.כמו החולצה המכופתרת, גם המכנס צריך להיות עשוי חומר איכותי, פלסטיקים למיניהם לא יחזיקו מעמד הרבה זמן ולכן עדיף לשים לב שהמכנס יהיה עשוי כותנה או תערובת של צמר עם כותנה, על סטרץ' אין בכלל מה לדבר, המכנס לא צריך להיות צמוד.

 

 

4. נעלי דקולטה ( Decoltè) שחורות עם עקב. או כמו שזה נקרא בעברית "נעלי סירה" עם עקב. גם כאן, הכי כדאי ללכת על צורה קלאסית, לא שפיץ, לא מרובע, לא בובה (המחריד ביותר לטעמי) אלא צורה מעוגלת פשוטה, אפשר אפילו לחטוא עם פפיון קטן או אבזם. החומר צריך להיות עור בלבד. מי שלא הולכת עם עור, קנווס יכל להיות בסדר, למרות שהוא מתלכלך יותר והמראה שלו פחות יוקרתי, הכי חשוב לא חיקוי עור כי הן יראו כמו נעלי בית תוך כמה חודשים.
נעל דקולטה שחורה על עקב הולכת טוב עם הכל ותמיד צריך לשמור זוג באוטו או בתיק לכל מקרה. זהו זוג הנעליים היחיד שלדעתי הכי שווה להשקיע בו הרבה.

5. Little Black Dress.  השמלה השחורה הקטנה. הומצאה על ידי קוקו שאנל בשנות ה20 בתור פריט בסיסי, ורסטילי ונוח לקהל לקוחות מאוד רחב. השמלה השחורה הפכה עם השנים לאייקון וזכתה לאינטרפרטציה של מעצבים רבים, הבולט בניהם הוברט דה ז'יבנשי שעיצב בשנות ה50 את השמלה השחורה המפורסמת של אודרי הפבורן בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני"

 כל אשה שמכבדת את עצמה צריכה בארון שמלה אחת איכותית שחורה, שוב הדגש על חומרים טובים ותפירה איכותית הוא חשוב מאוד ולמרות שאלו הם הדברים שבד"כ מייקרים את הקניה בכמה מונים, זהו פריט ששוה את זה, עם נעל שטוחה, או דקולטה עם עקב, שרשרת פנינים או ענק יהלומים, עם טרנץ' או פרווה, השמלה הולכת עם הכל ותהיה ההוצאה הכי משתלמת שתמצאו בארון.

לסיום ליקטתי עבורכן את ההיילייטס בתחום השמלות השחורות מתצוגות האופנה הטרום סתוויות שהיו לאחרונה בבירות האופנה העולמיות.

בפוסט הבא: חמישה דברים שצריכים להיות לכל גבר בארון......

האגדיים: הרמס

היום רציתי לדבר על המותג הכי יקר בעולם. זה לא ארמאני, לא שאנל ולא איב סן לוראן אלא הרמס. הסיבה שהרמס לא מצלצל כל כך מוכר נעוצה בכך שהוא תופס נישה מאוד מיוחדת בכל התעשיה העניפה הזאת.

ראשיתו של המותג הקסום הזה הוא בסוף המאה ה19 כאשר משפחת מהגרים גרמנים פותחת בית מלאכה לרתמות סוסים בפאריז. ת'ירי הרמס (Thierry Hermès), המייסד, לקח על עצמו את המשימה לעשות את הרתמות הכי טובות בפריז וכך רכש לעצמו קהל לקוחות איכותי ונאמן. בשנות ה20 של המאה הקודמת הרמס הוציאו פטנט על הריצ'רץ' והיו הראשונים לייצר תיקי יד לנשים שנסגרים ברוכסן. בשנות השלושים המאוחרות יצאו לשוק צעיפי המשי המוכרים שלהם שלפי הסטטיסטיקה, כל 20 שניות נמכר צעיף אחד כזה, לפי בדיקה שערכתי באתר לממכר צעיפים מחיר של אחד כזה עומד על 169 דולר.

החברה התפתחה והתרחבה לתחומים אחרים; כפפות ובגדי רכיבה, הלבשת גברים, מטענים, ולבסוף גם הלבשת נשים.

בשנת 1956 יצא אל השוק התיק המיתולוגי המכונה ה"קלי" על שם גרייס קלי שהתמשה בתיק העור הגדול של הרמס על מנת לכסות את בטנה ההריונית ובכך להטל בצלמי העיתונות הסקרנים.

גרייס קלי עם ה"קלי"



בשנות השבעים יצאה קולקציית הנעלה לנשים וקולקציות "מוכן ללבישה" (pret a' porter ) המלאות הראשונות לגברים. ב1984 השחקנית ג'יין בירקין מחליפה את תיק הקש הישן שלה בתיק עור חדש ובכך מתחילה את השגעת ושמה ה"בירקין באג", שבעצם עד היום לא נרגעת.

ג'יין בירקין

מאז ועד היום להרמס נוספו ליינים נוספים כגון ריהוט, טקסטיל לבית, מתנות, מוצרי פורצלן וקריסטל ועוד. בשנות השבעים, כניסתם לשוק של מתחרים חדשים וקושי לעמוד בתחרות, שכן הרמס מתמחה ומתגאה בייצור מחומרים טבעיים בלבד, שיטות יצור מסורתיות ודגש על עבודת היד, גרמה למעידה קטנה בעסקים (כנראה שאז היא לא נראתה להם כל כך קטנה שכן בתי היצור עצרו את עבודתם לשבועיים). מאז החברה נמצאת בצמיחה מתמדת ונראה כי היא חסינה לתנודות הכלכלה המודרנית שבשנתיים האחרונות פגעו כמעט בכל בית אופנה.

בשנים 1998-2003 האחראי על ליין הנשים היה מרטין מרג'לה הבלגי, מאביב 2004 הוחלף בז'אן פול גוטייה, בחירה מעניינת, למי שעוקב אחרי יצירותיו של גוטייה מפני שהוא ידוע בפרעותו היצירתי ולהרמס יש מראה מאוד מהוקצע רגוע ונוטף פאסון כזה ספורטיבי- אינדיאנה ג'ונסי חצי קז'ואל אם עם זאת כל כך אלגנטי. על ליין הגברים אחראית ורוניק ניחניאן (Véronique Nichanian )

למעלה: הרמס אביב 2010, הרמס אביב 2010,
למטרה:
הרמס חורף 2004,הרמס חורף 2004 (הקולרציה הראשונה של גוטייה להרמס)

לפי נתונים המתפרסמים באתר הרשמי של הרמס, המכירות שלהם באמת ירדו בשנים 2008-2009 ביחד עם כל הסובלים מהמשבר, כמעט בכל אחת מהמחלקות חוץ מכמובן מוצרי העור, שהיא זאת שהצליחה לשמור על הצמיחה של הרמס גם בשנות המשבר הקשות שעוברות עלינו. 
תיק הבירקין עד היום נחשב לסמל סטטוס ואפילו השקעה כספית בטוחה. המחיר הממוצע של תיק בירקין עומד על 7,500$ וזמן ההמתנה לאחד כזה הוא 5 שנים בממצוע. לפי מחקר שעשיתי בשנה השלישית באוניברסיטה על שוק תיקי היד, בחרנו דגם שכיח של תיק יד שחור מעור ובדקנו מחירים בכל מיני חברות. יצא שתיק שאצל דולצ'ה גבאנה עולה בסביבות ה700 יורו, יעלה אצל ארמאני בסביבות ה1500, בהרמס הוא יעלה 6000! הם באמת בפאזה משלהם.....

שחור: תיק בירקין מעור תנין וכסף משובץ בפאווה (זה כשיש מלא יהלומים קטנים משובצים ביחד) יהלומים- $64,800 נמכר במכירה פומבית בלונדון ב2005

צבעוניים: שלל תיקי בירקין בגרסאות שונות

בין המפורסמות שמתהדרות בתיק הבירקין: ויקטוריה בקהאם (שנראה כאילו יש לה אספקה בלתי נגמרת של התיקים שכן היא מצולמת לא אחת על ידי הפפראצי כל פעם עם גרסה אחרת של הדגם), אופרה ווינפרי, ג'וליה רוברטס, סופיה קופולה ועוד.

בתמונות: הרמס אביב 2010 גברים/נשים

סורי על הבלגאן, אבל העורך תוכן פה הוא על הפנייייים!!!!

חוק הפטושופ ואני

עם כל הכבוד לחברי כנסת אדטו ודנון, אני לחלוטין מתנגדת לחוק הפוטושופ. "מחקרים מוכיחים כי אחת הסיבות להפרעות אכילה בקרב צעירות הינה השפעת המדיה והפרסום המציגים כמודל לחיקוי נשים רזות במיוחד, ובכך משפיעים על הסטנדרטים של בני הנוער" טוענת אדטו בהסבירה מדוע הוצע החוק. אתייחס לעניין בשני תחומים. הראשון, תעשיית האופנה.
עיתונים כמו ווג, אל, מריקלייר, הארפרס בזאר, W ודומיהם מיועדים לקהל יעד של נשים בגילאי 18 ומעלה, בעיקר כאלה שיכולות להרשות לעצמן ליהנות ממה שהירחון מציע. ירחוני אופנה אינם מיועדים לילדות מתבגרות כי בגיל הזה הן יותר מושפעות מהסביבה, פחות מקשיבות להורים ובטעות יכולות לחשוב שמה שהן רואות בירחון אמיתי הוא ויתרה מכך, לנסות להידמות לדוגמניות המעטרות את עמודיו. דוגמניות רזות מהלכות על מסלולי התצוגות מזה 5 עשורים, עם תחילת הקריירה של טוויגי, הדוגמנית הכחושה הראשונה,
שלושה עשורים לפני המצאת הפוטושופ.
מאז עברנו דרך ארוכה, מתקופת הסופר מודלס (קלאודיה שיפר, סינדי קמפבל, לינדה אוונג'ליסטה וכו') דרך קייט מוס וההרואין שיק עד שהגענו עד הלום, עם פיליפה המילטון שעברה ריטוש מרושע אצל הגרפיקאים של ראלף לורן והוצגה בעיתונות היפנית בפרסומת למותג.
ממבט אחד על התמונה הידועה לשמצה אפשר להבין שנעשתה פה עבודת גרפיקה גרועה ואף אישה הגיונית ושפויה לא תחשוב שבאמת ככה נראית הדוגמנית, הרי ראשה רחב יותר ממתניה!
צריך להיות בשלים בשביל לקרא עיתוני אופנה, ילדה בת 14 אולי לא תדע לעשות את ההבחנה ותחשוב שבאמת ככה נראית אשה.
הפוטושופ הוא חברו הטוב של הדוגמן/שחקן/סלב בגלל שזאת תכנה שמאפשרת לך לקום בבוקר עם חצ'קון ולא להשתגע מזה, זה מאפשר לדוגמנית שאולי ירדה על איזה המבורגר ועכשיו יש לה בליטה, לא לדאוג לגביה כי הגרפיקאי הנחמד יכסה לה אותה. הרי אף אחד מאיתנו לא אוהב לראות אנשים מחוצ'קנים עם שקיות בעניים, כתמי לידה וצלוליט בירחוני האופנה שלנו. חלק מהעניין הוא שהם מוכרים לנו חלומות, הם נותנים לנו עולם של פנטזיות שכל אחת יכולה ללכת עם תיק בירקין ולהשתמש בקרם פנים של מדונה. אם במציאות אחפוץ, אפתח לי את העיתון היומי ואהנה מתמונותיהם של אנשים אמיתיים, פוליטיקאים שמנים, רוצחים, נרצחים, סובלים, מנצלים, כוכבניות שנתפסו בעדשת הפאפארצי.....
אני פותחת עיתון אופנה בשביל ליהנות מהאסטתיקה, היצירתיות ומהיופי, גם לדברים האלה יש מקום בעולם, ופוטושופ הוא זה שעוזר להם להפוך למציאות מדומה על דפי הירחון.
כמובן הכל עניין של מידתיות, אם תקלידו PHOTOSHOP DISASTERS בגוגל, תמצאו תוצאות מאוד מצחיקות. לדעתי, עבודות כגון התמונה הידועה לשמצה המילטון, הפנים המתות של מדונה בקמפיין של לואי ויטון ועוד לא היו אמורים בכלל לצאת לדפוס אם מישהו היה באמת מסתכל עליהם ובודק אותם לעומק לפני זה. כמו בכל דבר בתעשייה, החל מטקסטיל עד לתנאי העסקת עובדים (ואני מודה שחלק מהתחומים עובדים תחת פיקוח יותר נוקשה מהאחרים) צריכה להיות פה רגולציה, צריכים לעמוד בסטנדרטים מסויימים כי הרי זה לא אינטרס של אף חברה שיעשו ממנה צחוק או רחמנא ליצלן יחרימו אותה בגלל עבודת פוטושופ גרועה.
התחום השני הוא תחום הפרסום, שבו בשביל למכור קרם פנים לבנות 25 פלוס משתמשים בדוגמנית בת 17, או שכשלוקחים את אותה טוויגי, בשנות השישים לחייה היום, לפרסומת לקרם פנים ולא משאירים זכר לכל השנים שעברו על פניה.
אני בד"כ לא מאמינה לפרסומות, כל הקטע בפרסומת הוא להגזים ולגרום לך לחשוב שמוכרים לך לא פחות מאשר את פלא העולם השמיני. הרי השניצל הקפוא לא באמת טעים כמו עוף טרי, ורד בול לא באמת נותן לך כנפיים, אז אני לא מבינה למה אנשים צריכים להאמין שטוויגי חזרה אחורה בזמן?
חוק הפוטושופ עבר בצרפת ב2003 ומאז על כל פרסומת שעברה ריטוש כתוב למטה שהתמונה עברה ריטוש, אני לא הצלחתי למצוא נתונים סטטיסטיים על הפרעות אכילה בצרפת, אבל משהו בתוכי אומר לי שהוא לא השתנה יותר מדיי.
לסיכום, תרשו לי לומר, שלהאשים את הפוטושופ המסכן בזה שיש אנורקסיה בקרב בני נוער זה כמו להאשים את המוכר בפיצוציה שמוכר באנגים בבעיית השימוש בסמים בקרב בני נוער, לחלוטין חסר הגיון. הכל מתחיל ונגמר בחינוך, ואם בשלבי התפתחותו של הילד הוא נחשף לדברים שהוא לא אמור להחשף אליהם, אם ההורים שמים אותו מול הטלויזיה במקום להקדיש לו תשומת לב, אם הילד לא מקבל מספיק חיזוקים חיוביים מהוריו, הסיכוי שיהיה נער בעייתי גדולים יותר. הגיע הזמן שאנשים יתחילו להסתכל על עצמם לפני שהם מחפשים מישהו או משהו אחר להאשים בזה שיש להם ילדים מתוסבכים.

פוסט ראשון

בתור הפוסט הראשון, אני חושבת שתפקידו להציג את הנושא שאני הולכת לכתוב עליו.
דבר ראשון, אני מבטיחה לא להעלות תמונות שלי בחולצה החדשה שרכשתי בזארה ביחד עם הסקיני מאייצ' אנ אם וסנדלים מאוסוף פרטי. מתחקיר הרקע שעשיתי על בלוגי האופנה הישראלים, בלי לנסות לעקוץ אף אחד, אני אישית חיפשתי משהו אחר. חסר לי דיון אינטיליגנטי על אופנה.
הרבה אנשים ירימו גבה מעצם הקישור של התחום הזה למלה "אינטיליגנטי" וזה לא מפתיע, כי בארץ התחום הזה בכלל לא מפותח. אין דבר כזה ווג ישראל, אין דבר כזה שבוע האופנה הישראלי (למרות שראיתי שאפילו בפקיסטן מוכת הטרור והיחס המשפיל לנשים, השכילו ועשו שבוע אופנה, ועליי לציין, לא רע בכלל, להלן הראיות http://www.desihotmasala.com/2009/11/pakistan-fashion-week-pictures.html ).
אז למה בעצם אצלנו לא? אני לא מצליחה להצביע על סיבה אחת ספציפית. לדעתי זה עניין של הרגל. מדינתנו הצעירה עוד לא הספיקה לפתח לעצמה סטייל. אנחנו עסוקים בדברים הרבה יותר חשובים. מה לעשות שכל כמה שנים יש מלחמה? וכשאין מלחמה אז יש פיגועים, וכשאין פיגועים יש חטיפות וכשאין חטיפות יש איום איראני... למי יש כוח להתעסק במשהו שולי כמו אופנה?
אז פה הטעות. אופנה גורמת לבנאדם להרגיש טוב עם עצמו ואין עם בעולם שמגיע לו להרגיש טוב יותר מלישראלים. לא חייבים להיות מיליונרים בשביל להראות טוב. למזלנו (או לאו) רשתות האופנה החביבות עלינו מעתיקות את הטרנדים החדשים עליהם עובדים קשה מעצבי העל ומוכרים לנו את זה בזיל הזול! פאסון אינו פרמטר של כסף (לפחות עד גבול מסויים).
קשה לי לראות בחורים בחולצה גזורה של סוף מסלול מרץ 99' , ג'ינס שהוא לבש כשצבע את הדירה ונעלי קרוקס, כתומות בדרך כלל או לחילופין בחורה נאה אך טיפה עגלגלה ששיכנעה את עצמה שמידה 36 זה טוב ליהודים (עם תחת במידה 40) ועכשיו היא נוזלת מתוכו כגלידה בחמסין, עם נעלי גולדה (אופנתי רק בארץ) וגופיית סטרפלס עם חזיה עם פרחים רקומים על הכתפיות שיהיה יפה. זה קשה כי מבחינתי אנשים שנראים ככה כאילו אומרים לסביבה שלהם "אני מזעזע ואתם על הזין שלי" וזה לא צריך להיות ככה. הבגד כן עושה את הבנאדם, וזה לא אימרה שלילית. הכל עניין של מידתיות, כל עוד הבגד לא מגדיר אותך אלא רק מציג אותך בצורה הכי טובה, אני לא רואה סיבה מדוע זה יכול להחשב שטחי? אין מה לעשות, אבל הרושם הראשוני שאתה יוצר אצל אנשים הוא הרושם החיצוני, וזה בסדר להיות שמנמן או שחיף או עקום רגליים, העיקר שתדע להגיש את זה יפה ואז יהיה יותר מעניין לברר מה קורה גם מעבר למראה החיצוני.
לדעתי, אופנה היא הכרח לחיים. היא מרוממת את רוחנו וגורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אופנה טובה לביטחון העצמי.
לפני שבוע קראתי כתבה באתר חדשות מסויים על זה שהבלוגריות השתלטו עלעולם האופנה ולא בצדק, בגלל שכל מה שהן עושות זה רק להציג את הרכישה האחרונה שלהן מזארה. אז אני מצהירה על דפי בלוג זה שלא בבית ספרי! לא יהיו כאן תמונות נרקסיסטיות שלי במלבושיי החדשים, אני מקווה לתת פה זווית יותר מעמיקה על התחום ובתקווה לשכנע את קוראיי לשמור על פאסון.